מאמרי חז"ל איבער אן ערזאץ פאר קרבנות נאכן חורבן בית שני

מר שושני

אלטגעזעסענער קרעמלער
וועטעראן
זיך איינגעשריבן
אוג. 19, 2024
מעסעדזשעס
979
רעאקציע ראטע
6,968
אין ליכט פון די שנירל ווי מ'איז עוסק אין דעם סוגיא פון קרבנות, האב איך געמאכט א שטיקל ליקוט פון מאמרים פון חז"ל וואס ספראווען זיך צו טרעפן אן ערזאץ פאר קרבנות, כדי צו אנהאלטן אידישקייט נאכ'ן פארלירן דאס גרויסע צענטראלע טייל פון אידישקייט, "קרבנות". (איבער 100 פון די 613 מצוות זענען נוגע קרבנות.)

(איך האב גענוצט וויקיפעדיע, עי איי, און אברבנאל, און נאך. איך בין נישט קיין גרויסע ראגאטשאווער... ס'איז ברוך השם אן אפענער וועלט, און איך האב עס נאר דא צוזאמגעשטעלט אויף איין פלאץ.)

***

א) צדקה וחסד במקום קרבנות

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב [אר״י אוי לנו על זה שהוא חרב] מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. א״ל בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמ״ח שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח שכן מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמ״ח ומה הן גמ״ח שהיה דניאל מתעסק בהם אם תאמר עולות וזבחים מקריב בבבל והלא כבר נאמר (דברים יב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה׳ באחד שבטיך שם תעלה עולותיך. אלא מה הן גמ״ח שהיה מתעסק בהן היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל ג׳ פעמים בכל יום ותפלתו מתקבלת ברצון שנאמר (דניאל ו) ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה וכוין פתיחן ליה בעיליתה נגד ירושלם וזימנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה.
(אבות דרבי נתן, ד ה)

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה יוֹתֵר מִכׇּל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה׳ מִזָּבַח״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חֶסֶד״. אִם אָדָם זוֹרֵעַ — סָפֵק אוֹכֵל סָפֵק אֵינוֹ אוֹכֵל, אָדָם קוֹצֵר — וַדַּאי אוֹכֵל.
(סוכה, מט)

ב) לימוד תורה במקום קרבנות

א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב (תהלים קכב, א) "שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך"? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי. אמר לו הקב"ה, (תהלים פד, יא) "כי טוב יום בחצריך מאלף", טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.
(מכות י.)


אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא, האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה, אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק מאי דכתיב (ויקרא ו, יח) "זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם"? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
(מנחות קי.)


ג) תפילה במקום קרבנות

אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם.
(ברכות כו)

דָּבָר אַחֵר, זֶה הַדָּבָר, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (הושע יד, ג): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים כו, ו ז): אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי, לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה. יָכוֹל אַף לְהַקְרִיב פָּרִים וְאֵילִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה. לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים רִבּוֹן הָעוֹלָם, הַנְּשִׂיאִים חוֹטְאִים וּמְבִיאִים קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לָהֶם, מָשִׁיחַ חוֹטֵא וּמֵבִיא קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, אָנוּ אֵין לָנוּ קָרְבָּן. אָמַר לָהֶם (ויקרא ד, יג): וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגוּ וגו'. אָמְרוּ לוֹ עֲנִיִּים אָנוּ וְאֵין לָנוּ לְהָבִיא קָרְבָּנוֹת. אָמַר לָהֶם, דְּבָרִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', וַאֲנִי מוֹחֵל עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם. וְאֵין דְּבָרִים אֶלָּא דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, א): אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה. אָמְרוּ לוֹ, אֵין אָנוּ יוֹדְעִין, אָמַר לָהֶם בְּכוּ וְהִתְפַּלְּלוּ לְפָנַי וַאֲנִי מְקַבֵּל, אֲבוֹתֵיכֶם כְּשֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ בְּמִצְרַיִם לֹא בִּתְפִלָּה פָּדִיתִי אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, כג): וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ. בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ לֹא בִּתְפִלָּה עָשִׂיתִי לָהֶם נִסִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ו): וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו, וּמַה אָמַרְתִּי לוֹ (יהושע ח, יח): נְטֵה בַּכִּידוֹן. בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים בִּבְכִיָּה שָׁמַעְתִּי צַעֲקָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ו, ז): וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. בִּימֵי שְׁמוּאֵל לֹא בִּתְפִלָּה שָׁמַעְתִּי לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ז, ט): וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'. וְכֵן אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהִכְעִיסוּנִי בִּשְׁבִיל שֶׁבָּכוּ לְפָנַי רִחַמְתִּי עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, ו): כֹּה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וגו', הֱוֵי אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם לֹא זְבָחִים וְלֹא קָרְבָּנוֹת אֶלָּא דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'. לְכָךְ אָמַר דָּוִד (תהלים כו, ו): אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי, אֵינִי אוֹמֵר לְהַקְרִיב לְךָ, אֶלָּא לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה, שֶׁאֲנִי מוֹדֶה לְךָ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה.
(שמות רבה, לח ד)

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! תִּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קׇרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן לְפָנַי — מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּם לְפָנַי וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כׇּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם.
(תענית כז)

אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר — מִתְפַּיֵּיס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּחְזִיק לוֹ טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקַח טוֹב״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיב פָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּנְשַׁלְּמָה פָּרִים שְׂפָתֵינוּ״. שֶׁמָּא תֹּאמַר פָּרֵי חוֹבָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה״.
(יומא פו)

אן אנדערע ווערסיע אין מדרש רבה:
(הושע יד, ג): כָּל תִּשָֹּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּזְּמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיִינוּ מַקְרִיבִים קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר, וְעַכְשָׁו אֵין בְּיָדֵנוּ אֶלָּא תְּפִלָּה, טוֹ"ב בְּגִימַטְרִיָּה שְׁבַע עֶשְׂרֵה, תְּפִלָּה תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, הוֹצֵא מִשָּׁם בִּרְכַּת הַמִּינִין שֶׁתִּקְנוּהָ בְּיַבְנֶה, וְאֶת צֶמַח דָּוִד שֶׁתִּקְנוּ אַחֲרָיו עַל שׁוּם (תהלים כו, ב): בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי. וְרַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר קַח טוֹב בְּגִימַטְרִיָּה נֶפֶ"שׁ, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיִינוּ מַקְטִירִים חֲלָבִים וְאֵמוּרִין וּמִתְכַּפְּרִין, וְעַכְשָׁו הֲרֵי חֶלְבֵּנוּ וְדָמֵנוּ וְנַפְשׁוֹתֵינוּ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתְּהֵא כַּפָּרָה עָלֵינוּ, וּנְשַׁלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.
(במדבר רבה, יח כא)

***
אז איינער ווייסט פון נאך מקורות, זאל ביטע מיטטיילן מיטן עולם.
 
לעצט רעדאגירט:
א באזונדערע סוגיא איז די סוגיא פון קרבנות לעתיד לבא.

רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מְנַחֵם דְּגַלְיָא, לֶעָתִיד לָבוֹא כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין וְקָרְבַּן תּוֹדָה אֵינוֹ בָּטֵל, כָּל הַתְּפִלּוֹת בְּטֵלוֹת, הַהוֹדָאָה אֵינָהּ בְּטֵלָה.
(ויקרא רבה, ט ז)

רוב טראדיציאנאלע מפרשים נעמען דאס אן צו מיינען אז וויבאלד מען וועט נישט זינדיגן וועט מען נישט דארפן אלע קרבנות וואס קומען פאר א חטא, נאר פאר הודאה.

מ'קען אבער לערנען א טיפערע פשט אז זייענדיג נאכן חורבן אן קיין קרבנות אדער בית המקדש, וויל די מדרש פשוט אוועקמאכן קרבנות פון צו זיין אן אינטעגראלן טייל פון יהדות לעתיד.
 
אזוי שרייבענדיג די ערשטער תגובה אויף די שנירל, און טרעפנדיג זיך אומגעראכטן מיט דריי באזונדערע ענינים וואס די חכמים האבן גענוצט צו ערזעצן די גרויסע פארלוסט פון מצוות קרבנות; דאס איז תורה, עבודה, און גמ"ח; קומט מיר גלייך אויפ'ן געדאנק די משנה אין אבות.

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:
(אבות, א ב)
(די משנה ווערט אויך געברענגט אין אבות דרבי נתן ד א, אביסל מער באריכות.)

אפשר גאר איז דאס די טיפערע באדייט אין די ווערטער פון משנה.

נאכן חורבן, איז פארפאלן געווארן א ריזיגער חלק פון די תורה. קרבנות, תרומות מעשרות פאר כהנים און לויים, מיתות בית דין, ועוד ועוד... די חכמים האבן געירשנט א אידישקייט וואס אנדערש ווי בעפארן חורבן איז באשטאנען בעיקר פון לערנען, דאווענען און האבן גוטע מידות (צום ווייניגסטענס אין טאג טעגלעכן לעבן),
האבן די חכמים דעוועלאפט די מהלך אז די גאנצע וועלט שטייט בעצם אויף די דריי זאכן און גארנישט מער. אלעס אנדערש איז א טפל. און דאס איז טאקע וואס די אלע מאמרים געברענגט אויבן ברענגען קלאר ארויס...


שוב ראיתי, א קלארע ראי' אז דאס איז די ריכטיגע פשט, דאס הייסט אז די מאמר פון שמעון הצדיק קומט אלס דירעקטע אנטווארט פאר די פארלוסט פון די אנדערע מצוות נאכן חורבן, ווייל דאס ווערט געברענגט אין ירושלמי צוויי מאל (תענית, ד א; מגילה, ג ו), און אין ביידע מאל ווערט עס געברענגט אלס "סעט" מיט נאך א מאמר, וואס זאגט אז די וועלט שטייט דווקא אויף קרבנות, און דאס ווערט געברענגט אלס אנטווארט.

רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. לְעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם עוֹמֵד אֶלָּא עַל הַקָּרְבָּנוֹת. תַּמָּן תַּנִּינָן. שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיֵרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר. עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד. עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים׃

גוט יום טוב!
 
אזוי שרייבענדיג די ערשטער תגובה אויף די שנירל, און טרעפנדיג זיך אומגעראכטן מיט דריי באזונדערע ענינים וואס די חכמים האבן גענוצט צו ערזעצן די גרויסע פארלוסט פון מצוות קרבנות; דאס איז תורה, עבודה, און גמ"ח; קומט מיר גלייך אויפ'ן געדאנק די משנה אין אבות.

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:
(אבות, א ב)
(די משנה ווערט אויך געברענגט אין אבות דרבי נתן ד א, אביסל מער באריכות.)

אפשר גאר איז דאס די טיפערע באדייט אין די ווערטער פון משנה.

נאכן חורבן, איז פארפאלן געווארן א ריזיגער חלק פון די תורה. קרבנות, תרומות מעשרות פאר כהנים און לויים, מיתות בית דין, ועוד ועוד... די חכמים האבן געירשנט א אידישקייט וואס אנדערש ווי בעפארן חורבן איז באשטאנען בעיקר פון לערנען, דאווענען און האבן גוטע מידות (צום ווייניגסטענס אין טאג טעגלעכן לעבן),
האבן די חכמים דעוועלאפט די מהלך אז די גאנצע וועלט שטייט בעצם אויף די דריי זאכן און גארנישט מער. אלעס אנדערש איז א טפל. און דאס איז טאקע וואס די אלע מאמרים געברענגט אויבן ברענגען קלאר ארויס...


שוב ראיתי, א קלארע ראי' אז דאס איז די ריכטיגע פשט, דאס הייסט אז די מאמר פון שמעון הצדיק קומט אלס דירעקטע אנטווארט פאר די פארלוסט פון די אנדערע מצוות נאכן חורבן, ווייל דאס ווערט געברענגט אין ירושלמי צוויי מאל (תענית, ד א; מגילה, ג ו), און אין ביידע מאל ווערט עס געברענגט אלס "סעט" מיט נאך א מאמר, וואס זאגט אז די וועלט שטייט דווקא אויף קרבנות, און דאס ווערט געברענגט אלס אנטווארט.

רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. לְעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם עוֹמֵד אֶלָּא עַל הַקָּרְבָּנוֹת. תַּמָּן תַּנִּינָן. שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיֵרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר. עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד. עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים׃

גוט יום טוב!
מיינט נישט עבודה קרבנות?
 
מיינט נישט עבודה קרבנות?
לויט וויאזוי איך לויף דא אין דעם שנירל, און וויאזוי ס'קוקט מיר אויס, ניין. (איך קוק פון א ריין פערספעקטיוו, אן קיין פריערדיגע הנחות).


די עיקר פארוואס רוב מפרשים נעמען אן אז סמיינט קרבנות איז צוויי פאכיג.

א) די אבות דרבי נתן וואס איז מאריך אין די מקורות פאר דעם מאמר (על דרך דרוש/אגדתא), און ס'איז דארט קלאר אז מ'רעדט פון קרבנות.

על העבודה כיצד? כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן שנאמר (דברים יא) (לאהבה את ה׳ אלהיכם) ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש [וגו'] ונתתי עשב בשדך לבהמתך. ובזמן שאין עבודת בית המקדש קיימת אין העולם מתברך על יושביו ואין הגשמים יורדין בזמנן שנאמר (שם) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכן בחגי (ב) הוא אומר שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה׳ מהיותם בא אל ערמת עשרים והיתה עשרה בא אל היקב לחשף חמשים פורה והיתה עשרים מפני מה לא נאמר ביקב עשרים והיו עשרה כשם שנאמר בחטים כ׳ והיו עשרה לפי שיקב סימן טוב יותר מחטים ללמדך שכל זמן שהיין לוקה סימן רע לכל השנה כולה אמרו ישראל לפני הקב״ה רבש״ע מפני מה אתה עשית לנו כך. השיבן רוח הקודש (שם א) פנה אל הרבה והנה למעט [וגו׳] יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו ואם אתם תעסקו בעבודת בהמ״ק אני אברך אתכם כבתחילה שנאמר (שם ב) שימו נא לבבכם [וגו'] מיום כ״ד לתשיעי למן היום אשר יוסד היכל ה׳ [וגו'] העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך הא למדת שאין עבודה שהיא חביבה לפני הקב״ה יותר מעבודת בית המקדש:

אויף דעם קען מען ענטפערן:

1. אבות דרבי נתן איז א פירוש על פי דרוש אויף די אריגענעלע מאמר. ס'איז נישט מוכרח אז דאס איז געווען די אריגענעלע כוונה...

2. אינטערסאנט, די אבות דרבי נתן נוצט אקוראט די זעלבע פסוקים וואס לויט די גמרא אין תענית ב א רעדט זיך פון תפילה... הלא דבר הוא.

וּמְנָא לַן דְּבִתְפִלָּה — דְּתַנְיָא: ״לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם״, אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁהִיא בַּלֵּב — הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ תְּפִלָּה. וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ״.

איז, יש לנו על מי לסמוך נגד האבות דרבי נתן. (בכלל דאכט זיך די סטיל איז היבש א שפעטע, און דאכט זיך אז די חוקרים נעמען טאקע אזוי אן, אז ס'איז א שפעטערע שרייבעריי, היבש שפעטער ווי די משניות בכלליות)

ב) די גמרא אין תענית וואס פילע מפרשים ברענגען צו (כז ב)
מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַב אַסִּי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״.
ווי כאילו צו ווייזן א מקור אז קרבנות האלט די וועלט.

אבער ס'איז ווייטער נישט מוכרח אז איינס איז געוואנדן אין צווייטן. ס'איז פשוט אז שיינע צאמשטעל.

ווי אויך דארט אליין זאגט די גמרא ווייטער וואס איך האב אויבן געברענגט...

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! תִּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קׇרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן לְפָנַי — מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּם לְפָנַי וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כׇּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם.
(תענית כז)
 
לעצט רעדאגירט:
ב) די גמרא אין תענית וואס פילע מפרשים ברענגען צו (כז ב)
מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַב אַסִּי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״.
ווי כאילו צו ווייזן א מקור אז קרבנות האלט די וועלט.
נאכן איבערקוקן נאך איין מאל, ווערט נאך קלארער פארוואס ס'איז לאכעדיג צו ברענגען דאס אלס ראי' אדער סמך. (רש"י איז די ערשטע וואס איך האב געטראפן וואס ברענגט עס צו.)

במחילת כבוד אלע וואס ברענגען דאס...

דאס איז פשוט אן אנדערע ווערסיע פון די מאמר וואס ווערט געברענגט אין ירושלמי (געווענליך מיינט דאס א פריערדיגע מקור, נאכדערצו אז ס'איז אן ארץ ישראל'דיגע נאמען, וד"ל), מיט די זעלבע אינהאלט און די זעלבע נאמען.
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. לְעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם עוֹמֵד אֶלָּא עַל הַקָּרְבָּנוֹת.

און אויף דעם ברענג די ירושלמי די מימרא פון שמעון הצדיק!

נאך איין פרט, די מפרשים אויפן ירושלמי לערנען עס ווי ס'איז א ראי' וואס די ירושלמי ברענגט צום מימרא פארדעם, אבער דאס איז אויך ווייל זיי לערנען עבודה צו מיינען דווקא קרבנות. אויב מיינט עס עבודה שבלב, אדער אפי' ווי אנדערע ווילן לערנען אז סמיינט בכלל טוהן מצוות, ועוד פשטים, איז עס בכלל נישט קיין ראיה און מען מוז לערנען ווי מיר אז ס'איז אן אנטווארט להוציא פונעם פריערדיגן מימרא. ודוק.

(הערה: איך פארשטיי אז געווענליך אין משניות, און זיכער אין צייטן פון שמעון הצדיק, האט געמיינט "עבודה" קרבנות. אבער איך האלט אז דאס איז לאוו דווקא א מימרא פונעם אמת'ן שמעון הצדיק, נאר ענדערש שפעטער מיוחס צו איהם, ודוק.

וואס שטיפט מיר די פשט?

אויב מיינט עס קרבנות, וואספארא שייכות האט דאס מיט די אנדערע צוויי, און וואס איז טאקע דער באדייט אז אויף די דריי שטייט די וועלט?

ווי אויך, די אנדערע צוויי, דאס הייסט תורה און גמילות חסדים, זענען זאכן אויף וואס מען האט שפעטער פאקוסירט, אבער נישט ווען ס'איז נאך געווען א פאקוס אויף קרבנות... דאס מאכט מיר טראכטן אז עבודה מיינט אויך עפעס וואס איז שפעטער געווען וויכטיג.

און צום לעצט, אויב לערנט מען ווי מיר שטימט דאך עס אזוי הערליך, ווי איך האב מאריך געווען אויבן, סיי מיט אלע מאמרים וואס נוצן די דריי יסודות אלס ערזאץ צום אמאליגן אידישקייט, און סיי מיט די היסטארישע מציאות אז די דריי האבן טאקע פארנומען א הויפט ראלע אין Rabbinical Judaism פון יענע צייטן. )


לסיכום:
1. איך לערן אין די מאמר פון שמעון הצדיק אנדערש פשט ווי רוב מפרשים.
2. איך לערן אין ירושלמי אנדערש פשט ווי רוב מפרשים
3. איך געדענק שוין אליינס נישט. 😀
4. איך פרוביר פארטיידיגן מיין מהלך

זאלן קומען די תלמידי חכמים פון ישיבה אדער פון אוניווערסיטעט און מיר זאגן אויב איך האב צוגעטראפן צו איינעם, אדער אפווארפן מיין גאנצער בנין.
פאר ביידע וועל איך זיין די זעלבע דאנקבאר.
 
לעצט רעדאגירט:
איך וויל קלאר מאכן אז אין אנהייב האב איך מער געגלייבט אז מיין פשט אין די משנה אין אבות איז פשוט פשט, אבער יעצט בין איך ווייט פון 100% זיכער.
ס'איז אבער נאכאלץ א מעגליכקייט, און זיכער א שיין ווארט נאכצוזאגן ביים טיש...

ווי אויך איז אינצווישן צוגעקומען שיינע חידושים ארום אין ארום, איז האט זיך זיכער געלוינט...

איך שלאף שוין איין... מ'דארף שוין באלד פארברענען די חמץ.... גוטע נאכט
 
איך מיין אז עבודה סתם בדרך כלל מיינט קרבנות, צו זאגן אז נישט דארף א ראי'
 
לפי די רמב"ם אין מורה המוזכר באשכול העוסק בענין זה ברויך מען גארנישט פון די זאכן הנ"ל "במקום קרבנות" ווייל די גאנצע ענין פון קרבנות איז דאך נישט נוגע בימינו אנו.
 
דער ב״י אין אָנהויב חו״מ שרייבט אביסל אנדערש. ער שרייבט אז שמעון הצדיק, וועלכער האט געלעבט בזמן הבית ועבודת הקרבנות, האט טאקע געהאלטן (אבות א ב) אז איינע פון די דריי זאכן אויף וועלכע די וועלט שטייט איז עבודה. אבער רשב״ג, וועלכער האט שוין געלעבט בזמן החורבן, האט דאס געטוישט (שם שם חי) צו דין, אמת, ושלום ע״ש.
 
Back
Top