מירון וחגיגות ל"ג בעומר
שורשים קדומים: העלייה למירון בפסח שני
בהיסטוריה הגלילית העתיקה ששופעת הוד קדומים, היה מאז ומתמיד כפר מירון וקברי הצדיקים אשר בו כאבן שואבת לעולים מהגולה ולתושבי הארץ, בכל עת מצוא, בפרט בפסח שני, מחמת המעיין שהיה נובע בתקופה זו ממימי הגשמים שירדו משך החורף, במערת הלל וחשבוהו לנס וסימן ברכה. עדויות אלו נמסרו כבר בסוף האלף החמישי, וברבות הימים עבר עיקר ההילולא והשמחה לקבר רשב"י. לדוגמא עדותו של תלמיד הרמב"ן משנת ה' נ' (1290) לערך: "שם מערה לשמאי והלל ותלמידיהם, סך כולם שלשים שנים. שם מתקבצין כל ישראל והישמעאלים בפסח שני, וישראל מתפללים שם, ואומרים שם מזמורים. וכשהם יוצאים מים בתוך המערה כולם שמחים, כי הוא סימן שתתברך השנה. והרבה פעמים שלא נמצאו שם מים, ובעת תפלתם היו נראים המים כהרף עין. ושם ר' שמעון בן יוחאי, ועליו ציון נאה, וסמוך לו ר' אלעזר בנו, אומרים כי שם היה מדרשו של ר' שמעון בן יוחאי" ("מסעות אר"י" עמוד 90).
השפעת ספר הזוהר: התמקדות בקבר הרשב"י
לראשונה מתוארת עלייה מאורגנת לקבר רשב"י בשנת רל"ג (1473) כעדות הנוסע מקנדיא, היה זה בדור אחד קודם גירוש ספרד שהעולים ארצה הביאו עימם את ספר הזוהר, שם מספר על התאספות בקבר רשב"י ג' פעמים בשנה, ומשתמש בלשון הזוהר שנביא להלן,
"אך יבאו העברים שלש רגלים לראות קבורת הצדיקים החשובים הנזכרים, וביחוד
קבורת רשב"י". (שם, עמ' 113). אח"כ בשנת רפ"ב (1522) מתוארת ע"י הרב משה בסאולה (בספר מסעותיו, עמוד 71) עלייה המונית של כאלף איש בט"ו אייר והילולא בת יומיים בקברי הצדיקים במירון. שוב נמצא עדות ר' אברהם גאלנטי בספר "אור ירח" פרשת בא, על השתטחות חבורת הרמ"ק בקבר רשב"י החל משנת שי"ט (1559) לערך, ג' פעמים בשנה, בעקבות דברי הזוהר פרשת בא: "שלוש פעמים יראה כל זכורך פני האדון ה"א, מאן פני האדם דא רשב"י - וכן הב"י היה עושה שם תיקונים בחג הסוכות, (כמופיע ב"מגיד מישרים").
קביעת המועד: ל"ג בעומר בין מסורת אשכנז לספרד
משנת של"ב (1572 לספירה) מצינו בכתבי המהרח"ו (רבי חיים ויטאל) ב"שער הכוונות" (ספירת העומר) הילולא ושמחה שנהגו כבר כמה שנים ביום ל"ג בעומר בקבר רשב"י. האר"י אמר שיש טעם ועניין לשמחה זו, ולפעמים היה משתתף עמהם ולא בכל שנה. נראה כי מנהג זה התפתח בעקבות המסורת שהגיעה מיהודי אשכנז, אשר קבעו את מושבם בצפת בשנת ש"י (1550 לספירה), לפיה ביום זה פסקו למות תלמידי רבי עקיבא, ועל כן הוא יום שמחה. זאת כדברי המהרי"ל (רבי יעקב מולין) שהובאו ברמ"א (רבי משה איסרליש). לעומת זאת, מנהג הספרדים מקדמת דנא היה לנהוג איסור נישואין גם ביום ל"ג בעומר, שכן לשיטתם הפסיקו התלמידים למות ביום ל"ד בעומר, וכפסק השולחן ערוך ומשמע שהב"י והרמ"ק ועוד לא ציינו כלל את יום ל"ג בעומר.
אכן, משמע מכתבי המהרח"ו (אוצרות חיים ספירת העומר) שעיקר טעם השמחה בל"ג בעומר היא בשל היותו יום שבו פסקו למות גדולי תלמידי רבי עקיבא, ולאו דווקא בקשר לגילוי הזוהר. וכן בפע"ח: "וטעם שמחת רשב"י ביום ל"ג לעומר, כי הוא מתלמידי ר' עקיבא
והם שמחים בל"ג לעומר". עם זאת, ודאי שגילוי ובפרט הדפסת הזוהר לראשונה בשנת שי"ח (1558 לספירה) היוותה השראה לעלייה המונית בהמשך הדורות. נראה שזהו רצונו של רשב"י שישמחו ביום זה, ואין בדעתנו, חלילה, למנוע מישראל שמחה והילולא גדולה זו. הבן איש חי באמת כתב שיש לעלות ולשמוח ביום זה גם בקבר רבי עקיבא ושאר תלמידיו.
קישור יום הפטירה לל"ג בעומר
המקור הראשון שמספר שיום ל"ג בעומר הוא "יום פטירת רשב"י", ומקשר זאת לדברי הזוהר הנ"ל הוא בספר "חמדת ימים" ניסן, משנת תצ"א (1731), וז"ל: "ונמצא כתוב בספרי הקדמונים שיום ל"ג לעומר הוא יומא דאתפטר רשב"י ע"ה מן עלמא, ונוהגים לקבוע בליל זה לימוד ברזין דחכמתא דיליה, ובאידרא זוטא, וששים ושמחים בהילולא דיליה, אשרי אנוש יעשה זאת". אך כבר הוכח שאין מקור לפטירת רשב"י ביום זה. בזוהר לא רק שלא מוזכר שנפטר ביום ל"ג בעומר, אלא ל"ג בעומר בכלל לא נזכר כלל בזוהר כיום חג. וכן נמצאה הגירסא האמתית בפרע"ח "יום שמחת רשב"י" ולא "יום שמת".
הילולא של מעלה, אבל של מטה: עיון בתיאור הפטירה בזוהר
ובאמת, בסוף ה'אידרא זוטא' (דברים רצ"ו ב) מתוארת פטירתו של רשב"י כמעמד של צער ובכי. עוד לפני פטירתו נאמר שם: "נפילנא על ארעא וגעינא" [נפלנו על הארץ וגעינו], לאחר פטירתו נאמר שם: 'בעו חברייא למבכי ולא יכילו למללא, שארו חברייא בבכיה, ור' אלעזר בריה נפל תלת זמנין ולא יכיל למפתח פומיה' [רצו החברים לבכות ולא יכלו לדבר, התחילו החברים לבכות, ור' אלעזר בנו נפל שלוש פעמים ולא יכל לפתוח פיו]. עוד מתואר שם: "וחברייא כולהו שתיין דמא" [והחברים כולם שותים דם]. כל אלו תיאורים של צער גדול ששרר שם. אמנם לאחר מכן נאמר שם: 'בתר דנפק פוריה הווה סליק באווירא, ואשא הווה להיט קמיה, שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו להילולא דר' שמעון, יבוא שלום ינוחו על משכבותם' [אחר שיצאה מיטתו היה עולה באוויר, ואש היתה מלהטת לפניו, שמעו קול הכנסו ובואו והתאספו לשמחה של ר' מעון, יבוא שלום וכו'] אך הדבר פשוט שהכוונה לבת קול שהכריזה כך בשמיים לבני פמליה של מעלה, וכמו שאמרו בתלמוד הבבלי, מסכת מועד קטן (כה ע"ב) על פטירת צדיקים: 'קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח בהם ככלה חדשה, רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק'. אבל תלמידיו של רשב"י, בני החבורה שבעולם הזה, נותרו אבלים ובוכים. כך נראה ההסבר הפשוט בדברי הזוהר, וכך פירשו בשו"ת שואל ומשיב ועוד. אם כן, כאמור, קשה מאוד שיום פטירתו של רשב"י ייקבע לדורות כיום שמחה דייקא על עצם פטירתו. וכבר תמה על כך החתם סופר. ומאידך בזוהר ויחי (רי"ז א) כתוב מצד אחד שתלמידיו בכו מאוד ששמעו על פטירתו הצפויה, אך נאמר שם (רי"ח א) שר' יצחק יזכה לערוך הלחם ביום הילולא דרשב"י וכנראה היה שם גם בחינה של שמחה כשגילה רזי התורה.
ועל הכל יש לומר: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, והוא ימליץ טוב בעדנו".
