איך ציטיר דא א פאסט פון דני אורבך. איך בין נישט מסכים מיט אלעס אבער איך מיין עס איז ווערט צו לייינען:
כצפוי, התגובות לעסקת החטופים בפיד שלי מייצגות את הטלטלות הרגשיות האופייניות לישראל, מאופוריה ועד חורבן הבית ושואה מתקרבת. לעומת זאת, הקו של הפיד הזה הוא ניתוח אסטרטגי קר-רוח, שקול ופרגמטי, ואנסה לעשות את אותו הדבר גם בנושא הטעון הזה.
אתחיל בעיקר: לדעתי, לא היתה לנו ברירה אלא לחתום על העסקה, למרות שהיא לא אידיאלית. קודם אנסה להסביר מדוע, ואחר כך לנסות להציע כיוונים לאן אפשר להמשיך מכאן.
הסיבה העיקרית שבגינה לדעתי לא היתה לנו ברירה אלא לחתום על העסקה, היא שהמלחמה הגיעה למבוי סתום. אסטרטגית ה"מסדרונות" הישראלית, קרי לבתר את הרצועה בשניים-שלושה מסדרונות ולפשוט ולשחוק את חמאס שנמצא בתווך, אמנם הצליחה להחליש את חמאס ולפגוע בו (אפילו מאד- כמו שקרה בג'באלייה), אבל לא לחסל את שלטונו ברצועה. היא מצריכה זמן אינסופי כמעט וסבלנות אין קץ, גם ישראלית וגם אמריקאית ובינלאומית. וכפי שהתרעתי כבר באמצע המלחמה (ומי שמעוניין יכול לקרוא את מאמרי ב"הארץ" לפני מספר חודשים על האסטרטגיה הישראלית) - כל אלו משאבים במחסור. האסטרטגיה הזאת דורשת גם השלמה ארוכת טווח עם כליאתם של החטופים. היו ישראלים רבים שהבינו מדוע יש לתעדף ניצחון בעזה, קרי החלפת משטר חמאס, על החזרת כל החטופים. במהלך המלחמה, ראיתי יותר ויותר מהם עוברים לצד השני, של מחנה העסקה. למה? התשובה פשוטה. הם היו מוכנים לתעדף ניצחון על החזרת החטופים, אבל לא דשדוש. אסטרטגית המסדרונות היתה לקויה מראשיתה.
וכאן נכנס טראמפ לתמונה. ממשל ביידן האמין בדיפלומטיה והידברות, ולכן אמנם עשה צרות לישראל עם אספקת נשק חיוני מסויים (בעוד העביר הרבה נשק אחר ונתן מטריית הגנה בינלאומית), אבל היה מוכן לדון עם ישראל וחמאס שוב ושוב בתנאי ההסכם, ולכן שיטת המסדרונות היתה יכולה להמשיך ולהיגרר. הגישה של טראמפ, לעומת זאת, היא שונה. היא לא *אנטי-ישראלית* (ומי שטען כך מימין טועה), אלא כזאת שאוהבת הכרעה ומתעבת דשדוש. טראמפ למעשה אמר לישראלים: אתם לא מצליחים לסיים את הסיפור בעזה בניצחון שלכם? אז דשדוש אני לא אסבול. אני אוהב דילים.
הלחץ של טראמפ הביא גם להתפשרות של חמאס, לא רק של ישראל, על תנאים שלא הסכים להם קודם לכן. להזכירכם, חמאס דרש התחייבות לסיום המלחמה, נסיגה מלאה מהרצועה ותחילת שיקום כאשר רוב החטופים אצלו. גם נסיגה מהפרימטר - את אלו הוא לא קיבל. במצב כזה, ישראל לא היתה מסוגלת, פנימית, חיצונית, צבאית, אסטרטגית ובינלאומית, לא רק להמשיך לדשדש - אלא לעשות את זה תוך עימות חסר תקדים עם ממשל טראמפ. ולהבדיל מביידן, הוא מסוגל לשבור את החוקים לטובתנו אבל גם לרעתנו. ובאופן דרמטי. לאחר התפשרות חמאס, לא היתה ברירה אלא ללכת לעסקה. כמו כן, אנחנו במצב שבו אנחנו לא יכולים גם לשנות את המוד של הלחימה, גם מפני שזה דורש הסכמה של ממשל טראמפ, וגם מפני שאנחנו לא יכולים לתמרן כרגע בהרבה אזורים כי פוחדים לפגוע בחטופים. העסקה הנוכחית היא הטוב ביותר שאנחנו יכולים להשיג במצב שאליו הגענו ולאור הטעויות שעשינו. כרגע, המשך המלחמה לא שווה את מחירה.
מכאן אני מגיע לשתי השאלות החשובות ביותר. מה הלקח העיקרי - ומה עושים מכאן.
מבחינתי, הלקח העיקרי מהסיפור הוא שלא ניתן להתגבר על העקרונות המיושנים והמסורתיים של המלחמה, והם תקפים היום בדיוק כפי שהיו תקפים תמיד. רוצה לנצח? רוצה להחליף משטר אויב? כבוש את השטח שלו ותקים בו משטר חלופי. זה שלב הכרחי. רק לאחריו ניתן לדבר על העברה לגורם אחר, אבל אי אפשר לדלג עליו.
כלל שני הוא שבניגוד לפרשנות החוק הבינלאומי דהיום, לא ניתן להילחם ולנצח אויב כמו חמאס בכפפות משי הומניטאריות. בעיקר, לא ניתן להעביר לו סיוע בעוד אנחנו נלחמים בו. זה פשוט לא עובד, וכל מנגנוני הסינון יוכלו רק לעכב אבל לא למנוע את התוצאה הרעה. אין פירוש הדבר שהיה צריך להרעיב אוכלוסיה. מה שכן היה צריך לעשות, במצב הבינלאומי של היום, הוא ליצור בעזה מחנות פליטים מפוקחים בשטחים שאנחנו שולטים בהם לחלוטין, ולהעביר רק אליהם (בהדרגה) את הסיוע ההומניטארי. לטהר אזורים מהיסוד, להרוס את כל הארכיקטקטורה המנהרתית שחמאס בנה בהם (כפי שנעשה בג'באלייה), ואז להחזיר אליהם אוכלוסיה בהדרגה. לתת תעודות זהות מטעמנו לאלו שחוזרים, לעצור אנשים שקשורים לחמאס, לעצב מחדש את המרחב באופן שאנחנו מכירים אותו ושולטים בו.
מי שחושב שאין לו יכולת לזה, לא מסוגל לנצח במלחמה, פשוט כך. במצב כזה, להחליש את חמאס מספיק ולהגיע לעסקה שהגענו - זה המחיר שאנחנו משלמים על חודשים של שיטת המסדרונות.
למעשה, ישראל היתה צריכה לומר את כל הדברים האלה באופן ברור שנייה אחרי השביעי באוקטובר, כאשר עוד הסימפטיה של העולם היתה לצידה. אנחנו מעוניינים לכבוש את השטח, לטהר אותו ולשלוט בו עד להקמת משטר חלופי. לא "חיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס" או ניסוח עמום אחר, אלא כך. בדיוק.
אני חוזר שוב: עקרונות המלחמה הישנים עדיין עומדים בתוקפם. מי שפוחד מכיבוש, מי שפוחד מממשל צבאי, לא יוכל למגר את הישות הפוליטית של האויב. אם לא יהיה בעזה ממשל צבאי (ואחריו אולי ממשל חלופי), יהיה בה שלטון חמאס, והעולם (והחברה הישראלית) לא יסבלו דשדוש נצחי.
לאן הולכים מכאן? ההסכם נותן לישראל אפשרות לחזור ללחימה אחרי השלב הראשון. זו תהיה טעות, אני חוזר - זו תהיה טעות - להצהיר על כך שאנחנו מעוניינים לחזור ללחימה. אנחנו ניתפס כצמאי דם, וככאלו שמעוניינים בלחימה עבור לחימה. אנחנו צריכים לומר בקול צלול וברור מה שהיינו צריכים לומר כבר בתחילת המלחמה: לא נסבול משטר חמאס בעזה. לאור ההסכם, אנחנו נותנים הזדמנות לחמאס להסכים לעסקה שתחליף את המשטר שלו במשטר אחר, ולפנות את מנהיגיו מעזה. זה אמור להיות התנאי העיקרי שלנו בשלב השני. אם חמאס לא יסכים, נשמור לעצמנו את הזכות לחזור ללחימה. ואז - לאחר שכל האופציות להקים שלטון חלופי בעזה ללא לחימה יסתתמו - נחזור ללחימה, והפעם כדי לכבוש - לא כדי לדשדש.
לנשיא טראמפ אנחנו נאמר: אנחנו מעוניינים ללכת איתך כדי להגיע לעסקאות שישנו את פני המזרח התיכון. אם אפשר לעשות זאת בדרכי שלום - מה טוב. תראה לנו איך. אבל אם אי אפשר - תן לנו להילחם ללא כפפות כדי לנצח. זו הדרך לדבר איתו, ולדעתי הוא יבין ויסכים.
זה נתיב קשה, אבל לדעתי הוא היחיד שפתוח בפנינו כרגע לניצחון."
