דא האב איך געשריבן:
לענ״ד אַן אמת׳ע שאד אז מ׳האט אפגענויגט באה״ע סימן עז סעיף ב (וע״ש בחל״מ ס״ק ה ובב״ש ס״ק ז) מדעת הרמב״ם (הל׳ אישות פי״ד ה״ח) וועלכע לערענט אפ די סוגיא פון מורדת במס׳ כתובות אז אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה ע״ש (וע״ש
במעשה רוקח דהוא בפרט כשמפסדת כתובתה עי״ז). און די טעם זאגט דארט דער מ״מ, וג"כ הלבוש שם באה"ע, איז ווייל חיישינן שמא נתנה עיניה באחר ע״ש. אבער הא גופא? אז זי וויל ארויס, מאיזה טעם שיהיה, קען זי ארויס אלס דעם אז זי איז נישט כשבויה ונכס. (הגם אז ביי א מאן טרעפט מען
אויך כהיום, להלן ברמ״א בסימן קעח סעיף ט, אז מ׳געבט אים נישט קיין נאמנות אויף דעם אז ער איז מאמין אַן עד אחד שאשתו זינתה להוציאה, ווייל שמא נתן עיניו באחרת און ער וויל זיך ארויסדרייען פונעם חרם דרבינו גרשום איר דאדורך צו מגרש זיין בע״כ ע״ש. אבער, הגם מ׳פסק׳נט בעצם
ווי דער רמב״ם (ועיין בהל׳ גירושין פ״י הכ״א) בסימן קיט סעיף ג אז לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שרייבט דאך דער ב״ש בס״ק ג אז דער מאן קען למעשה מעיקר הדין מגרש זיין בכל אופן ע״ש, וממילא אף אם נתן עיניו באחר.)
און דאס איז על אף דאס וואס דער רמב״ם האט געהאלטן (הל׳ אישות פכ״א ה״י) אז דער מאן קען בעצם שלאגן זיין ווייב בשוט כשמנעה את עצמה מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן לו (וכן סבר הרמב״ן) ע״ש ובראב״ד שם (וע״ש במגדל עוז שכתב דהרמב״ם השווה אותה למקום שבי״ד כופין את האיש להוציא שהוא ג״כ בשוט וכדומה, וכעין באבה״ע סימן קנד סעיף כא). ועיין בדברי הרב דר. מלך שפירא. הגם אז דר. יואל קרעמער טענה׳ט אז דער רמב״ם האט נישט געמיינט דערמיט אז דער מאן זאל איר כופה זיין בשוט; נאר אז בי״ד איז איר כופה. און דאס איז טאקע די לשון רבים פון כופין. (ער זאגט אויך אז דער ראב״ד׳ס שיטה פון איר אויסהונגערן איז נישט קיין סאך בעסער ווי שלאגן.)
א שאד. ונצמח מזה אז די פרוי איז כהיום ווי א שבויה ונכס פון איר מאן, (פי כמה) מער ווי דער מאן צום פרוי.
הרב דר. אברהם ריינר
זאגט היסטארישע טעמים פארוואס דער ר״ת האט זיך געדינגען (שו״ת ספר הישר
סימן כד) אויף זיין ברודער דער רשב״ם וואס האט אויך געהאלטן אז כופין להוציא: אלס די רינון מעירעור על הגט וואס דער געצווינגענער וועט ארויסשטעלן לאח״כ, וכלשונו בהתשובה ״כי טוב להניח אותה בעיגונה מלהוציא לעז על בניה״ (הגם אז אויב איז דאס די הלכה געהעריג אז מ׳מעג אים כופה זיין, איז דאך לכאורה נישט שייך קיין עירעור; ובפרט אז ער אליין האט מחרים געווען על מי שמערער על הגט לאחר נתינתו, ועיין באבה״ע סימן קנד סעיף כב, אבל עיין בשו״ת מהרי״ק
סימן לז ובתשובות הרמ״א
סימן נו). ווי אויך איז א סיבה דערצו געווען די נארמעס פון די פרומקייט בענין זה פון די קאטוילישע גוים רינגסט ארום זיי. כמובן, אז כהיום איז דא די רינון הגוים אויף פונקט פארקערט. כהיום שטעלט זיך ארויס אז דאס איז אַן אָנפאָרטשונעט ריגרעשאן בהלכה וועלכע שטימט נישט מיט נארמאטיוו מאראליטעט און איז אַן ענין
נבל ברשות התורה וחילול ה', און איז נותן פתחון פה לשונאי הלכה האורתודוקסית לרדות בנו. (
וכבר כתבתי אז איך ווייס נישט פארוואס מ׳טרעפט נישט קיינע מהלכים בהלכה, אפילו מיט׳ן אָננעמען דעם ר״ת להלכה, זיך ארויסצוזעהן פון די הלכה פראבלעם און פארמיידן בנות ישראל מלהיות בכבלי עיגון. ואולי איז אט דאס טאקע בתוך
די געדאנק וואס הרב דר. אליעזר ברקוביץ ברענגט אראפ.) א פרוי איז ליידער טאקע כהיום להלכה כשבויה ונכס של בעלה; אט דאס וואס דער רמב״ם האט געוואלט שולל זיין און פארמיידן.
ווי הרב דר. ריינר ענדיגט צו:
עס איז אויך מן הראוי לציין אז רבינו גרשום אליינס (
שו״ת סימן מ-מב) האט אויך בעצם געהאלטן ווי שיטת הרמב״ם בזה, ״וכדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה״, והגם אבער אז קיין כתובה געבט מען נישט ע״ש. און די טעם איז זיכער
נוגע כהיום; א סארט "מה יעשה הבת שלא יחטא". וממילא יש מקום לטעון אז עס איז דא דערין, ובפרט כהיום אין אַן אפענער ליבעראלע וועלט, א גדר פון לפני עוור לא תתן מכשול צום הארבן חטא פון זנות אשת איש. (אבל עיין בריטב״א
בע״ז סג. דכל שאין אנו נותנין לו האיסור עצמו ממש, והדבר ספק אם יקח איסור אם לאו, אין בו משום לפני עוור אפילו לגבי ישראל ע״ש. וזה נוגע לתשובתי בכלל, כשדנתי אודות הגדר של לפני עוור לא תתן מכשול בתמונות נשים בעיתונות.) דאס איז פארקערט ממה דמצינו ביבמות קיג: וברמ"א באבהע"ז סימן קיט סעיף ו, באשה שנשתטית דדוקא אינה יכול להוציאה, אף דאינו חייב בעונתה, והוא מחמת כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ע"ש. אבער כמובן איז דארט מער די געדאנק ווי מחמת האשה
עצמה האט מען נישט אזוי מורא, ווי איידער מחמת שינהג
ו בה
אנשים אחרים מנהג הפקר וואו אינשי דלא מעלי וועלן עדווענטעדזש נעמען פון אירע לימיטעד קאגניטיוו קעפּעסיטיס לשם זנות. משא"כ ביי א פקחית דיש החשש שהאשה
עצמה תרצה ותצא מדעתה לתרבות רעה וזנות, ואפילו כשהיא עדיין אשת איש לדינא,
כשתראה אז זי איז א שבויה און די לייפסטייל ברענגט איר נאר צער עיגון ובידוד. שבי קשה מכולם (ב"ב ח ע"ב) און די גמרא איז דער וואס האלט אז ביי א פרוי איז טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. וממילא טאמער קען זי נישט מיט איינעם משום דמאיס עליה, איז דא א שטארקע חשש אז זי וועט זוכן בכל אופן א צווייטן ואפילו וואו זי איז טעקניקעלי תחתיו, ועיין ביבמות קיח: ובכתובות עה. - ובפרט כהיום וואו זי קען זיך אסאך גרינגער אפהיטן אז עס זאל נישט צוקומען צו קיין הריון ע"י הבעילה או אפילו אח"כ
ע"י הפלה, וואו זי דארף דערנאך נישט צוצוקומען לתלות הולד בבעל.
ועוד אגב בענין זה, האט מיר א חשוב׳ער מיטגליד געשריבן באישי:
און דאס איז וואס איך האב גע׳ענטפערט:
ועיין באגרות משה (
אבה"ע ח"ד סימן קז), ובמה שרצה
לתקן הג"ר שאול ליעבערמאן.
