- זיך איינגעשריבן
- אוג. 8, 2024
- מעסעדזשעס
- 1,686
- רעאקציע ראטע
- 6,606
- פונקטן
- 943
אגב, די קאנצעפט פון חרדים אנוסים וואס קומען זיך צאם, איז שוין געווען ביי די 'מתיר עגונות' סעריע.
'בהסתורה' - סעריע איבער חרדים 'אנוסים'; כאן 11
- Thread starter כספי
- Start date
- זיך איינגעשריבן
- יולי 10, 2024
- מעסעדזשעס
- 451
- רעאקציע ראטע
- 1,199
- פונקטן
- 223
מאנטאג, אויב די מצב וועט עס ערלויבן.
- זיך איינגעשריבן
- אוג. 8, 2024
- מעסעדזשעס
- 1,686
- רעאקציע ראטע
- 6,606
- פונקטן
- 943
איילת קרויזר
לא היה לי רגע של להדליק או לכבות את האור בשבת ולהוכיח לעצמי שברק לא ייפגע בי.
אולי כי לא האמנתי בשכר ועונש מעולם... תמיד טענתי שאם זה ככה, אז זה בסך הכול מבחן דחיית סיפוקים שאלוקים מבטיח לנו שני מרשמלו אם נחכה לחיים שאחרי המוות וזה בסדר לבחור בשני המרשמולו בעתיד לבוא, אבל זה בסדר גם לבחור במרשמלו כאן ועכשיו.
אני אוהבת לומר שלא יצאתי בשאלה, כי נולדתי בשאלה.
וזה לא סתם, אני חושבת שבאמת לא יצאתי בשאלה, יצאתי עם תשובה.
תשובה לשאלות שהתחבטתי איתן כמעט עשור: האם החברה החרדית ראויה לי? האם היא נותנת לי או רק לוקחת ממני? האם מגיע לחברה שאהיה חלק ממנה או שלי בכלל לא מגיע להיות חרדית?
אלו לא היו שאלות דתיות, הן היו שאלות חברתיות, גם אם לא ממש אפשר להפריד את הציר הדתי מהציר החברתי, הם עדיין שני צירים שונים.
אז אחרי שיצאתי בשאלה, גם אם לא תמיד נוחה לי ההגדרה החברתית הזאת אז לפחות החלטתי שאני כבר לא רוצה להיות חרדית, הרגשתי אבודה.
חיצונית נשארתי כפי שהייתי, אבל השאלות שלי כבר קיבלו תשובה, לא רציתי להמשיך להקריב קרבנות לעבודה זרה הזאת שנקראית החברה החרדית, הממסד, תרבות הבושה הזאת.
הקרקע נשמטה תחת רגליי, לא ידעתי באיזה מסלול ללכת כי את סימני הדרך השארתי מאחור, ריחפתי בתוך הריק הזה שנקרא העולם הזה, ולא ידעתי איך להתקדם לאן שאני לא יודעת שאני רוצה להגיע.
לא היה לי עם מי לדבר על כל זה, הייתי לבד במסע.
פניתי להלל, הארגון הזה של כל מי שיצאו בשאלה, האלו שרוחל'ה קוראת להם אוכלי טריפות, בועלי נידות, אלה שמחזיקים ידיים ברחוב.
שיחת האינטייק היממה אותי, דיברה איתי איזו מתנדבת בפנסיה, חילונאית למהדרין, שהתעקשה על השאלה "מה העבירה הראשונה שעשית?" ולא היה לי רגע של להדליק או לכבות את האור בשבת, מה יכולתי לומר לה? עשיתי קעקוע כי הגעתי למסקנה שזה לא איסור דאורייתא? כי מראית עין זו הרחקה שתמיד גירדה לי והחלטתי שאני מפסיקה לסור למרותה ולמה יגידו?
ידעתי שאם אספר לה שאני עדיין מתפללת שחרית, ועדיין מברכת את כל הברכות מלבד אשר יצר ושעשני כרצונו, ועדיין לבושה כמו שהחברה החרדית מכילה, היא לא תעזור לי.
אז סיפרתי על הקעקוע, בלי להתפלפל, החילונאית הזו כל כך התלהבה מהצעד הדרמטי והבלתי הפיך הזה ורשמה אותי לעמותה. לצערי עד היום לא מצאתי בי את האומץ ללכת למפגשי קהילה או להיעזר בעמותה, אבל העיקר שאני רשומה.
מאז התגייסתי, עכשיו אני כבר רגע לפני שחרור ויש לי מלא חברים וחברות וקהילות שונות בהתאמה לזהויות השונות שאספתי בדרכי ועודני פתוחה לאלו שיבואו.
אני לא בטוחה שאני יודעת מה הפואנטה של הטקסט הזה, אולי אני מנסה להראות מורכבות שאני מרגישה שלא ראיתי בפרקים הראשונים של "בהסתורה", אולי אי הנוחות שהם עוררו בי, יוצאת עכשיו בצורה של אותיות כמו שאני רגילה לעשות, ואני משתפת כדי שתזדהו ממש או תבינו קצת יותר טוב אם לא עברתםן את זה בעצמכםן או סתם לעורר דיון.
אני רק אומרת שלא יצאתי כדי לאכול כבש שנשחט על ידי דרוזים או כדי לעשן סיגריה.
אולי כי לא האמנתי בשכר ועונש מעולם... תמיד טענתי שאם זה ככה, אז זה בסך הכול מבחן דחיית סיפוקים שאלוקים מבטיח לנו שני מרשמלו אם נחכה לחיים שאחרי המוות וזה בסדר לבחור בשני המרשמולו בעתיד לבוא, אבל זה בסדר גם לבחור במרשמלו כאן ועכשיו.
אני אוהבת לומר שלא יצאתי בשאלה, כי נולדתי בשאלה.
וזה לא סתם, אני חושבת שבאמת לא יצאתי בשאלה, יצאתי עם תשובה.
תשובה לשאלות שהתחבטתי איתן כמעט עשור: האם החברה החרדית ראויה לי? האם היא נותנת לי או רק לוקחת ממני? האם מגיע לחברה שאהיה חלק ממנה או שלי בכלל לא מגיע להיות חרדית?
אלו לא היו שאלות דתיות, הן היו שאלות חברתיות, גם אם לא ממש אפשר להפריד את הציר הדתי מהציר החברתי, הם עדיין שני צירים שונים.
אז אחרי שיצאתי בשאלה, גם אם לא תמיד נוחה לי ההגדרה החברתית הזאת אז לפחות החלטתי שאני כבר לא רוצה להיות חרדית, הרגשתי אבודה.
חיצונית נשארתי כפי שהייתי, אבל השאלות שלי כבר קיבלו תשובה, לא רציתי להמשיך להקריב קרבנות לעבודה זרה הזאת שנקראית החברה החרדית, הממסד, תרבות הבושה הזאת.
הקרקע נשמטה תחת רגליי, לא ידעתי באיזה מסלול ללכת כי את סימני הדרך השארתי מאחור, ריחפתי בתוך הריק הזה שנקרא העולם הזה, ולא ידעתי איך להתקדם לאן שאני לא יודעת שאני רוצה להגיע.
לא היה לי עם מי לדבר על כל זה, הייתי לבד במסע.
פניתי להלל, הארגון הזה של כל מי שיצאו בשאלה, האלו שרוחל'ה קוראת להם אוכלי טריפות, בועלי נידות, אלה שמחזיקים ידיים ברחוב.
שיחת האינטייק היממה אותי, דיברה איתי איזו מתנדבת בפנסיה, חילונאית למהדרין, שהתעקשה על השאלה "מה העבירה הראשונה שעשית?" ולא היה לי רגע של להדליק או לכבות את האור בשבת, מה יכולתי לומר לה? עשיתי קעקוע כי הגעתי למסקנה שזה לא איסור דאורייתא? כי מראית עין זו הרחקה שתמיד גירדה לי והחלטתי שאני מפסיקה לסור למרותה ולמה יגידו?
ידעתי שאם אספר לה שאני עדיין מתפללת שחרית, ועדיין מברכת את כל הברכות מלבד אשר יצר ושעשני כרצונו, ועדיין לבושה כמו שהחברה החרדית מכילה, היא לא תעזור לי.
אז סיפרתי על הקעקוע, בלי להתפלפל, החילונאית הזו כל כך התלהבה מהצעד הדרמטי והבלתי הפיך הזה ורשמה אותי לעמותה. לצערי עד היום לא מצאתי בי את האומץ ללכת למפגשי קהילה או להיעזר בעמותה, אבל העיקר שאני רשומה.
מאז התגייסתי, עכשיו אני כבר רגע לפני שחרור ויש לי מלא חברים וחברות וקהילות שונות בהתאמה לזהויות השונות שאספתי בדרכי ועודני פתוחה לאלו שיבואו.
אני לא בטוחה שאני יודעת מה הפואנטה של הטקסט הזה, אולי אני מנסה להראות מורכבות שאני מרגישה שלא ראיתי בפרקים הראשונים של "בהסתורה", אולי אי הנוחות שהם עוררו בי, יוצאת עכשיו בצורה של אותיות כמו שאני רגילה לעשות, ואני משתפת כדי שתזדהו ממש או תבינו קצת יותר טוב אם לא עברתםן את זה בעצמכםן או סתם לעורר דיון.
אני רק אומרת שלא יצאתי כדי לאכול כבש שנשחט על ידי דרוזים או כדי לעשן סיגריה.
Similar threads
