- זיך איינגעשריבן
- אוג. 8, 2024
- מעסעדזשעס
- 1,706
- רעאקציע ראטע
- 6,673
- פונקטן
- 943
אגב, די קאנצעפט פון חרדים אנוסים וואס קומען זיך צאם, איז שוין געווען ביי די 'מתיר עגונות' סעריע.
'בהסתורה' - סעריע איבער חרדים 'אנוסים'; כאן 11
- Thread starter כספי
- Start date
- זיך איינגעשריבן
- יולי 10, 2024
- מעסעדזשעס
- 470
- רעאקציע ראטע
- 1,251
- פונקטן
- 223
מאנטאג, אויב די מצב וועט עס ערלויבן.
- זיך איינגעשריבן
- אוג. 8, 2024
- מעסעדזשעס
- 1,706
- רעאקציע ראטע
- 6,673
- פונקטן
- 943
איילת קרויזר
לא היה לי רגע של להדליק או לכבות את האור בשבת ולהוכיח לעצמי שברק לא ייפגע בי.
אולי כי לא האמנתי בשכר ועונש מעולם... תמיד טענתי שאם זה ככה, אז זה בסך הכול מבחן דחיית סיפוקים שאלוקים מבטיח לנו שני מרשמלו אם נחכה לחיים שאחרי המוות וזה בסדר לבחור בשני המרשמולו בעתיד לבוא, אבל זה בסדר גם לבחור במרשמלו כאן ועכשיו.
אני אוהבת לומר שלא יצאתי בשאלה, כי נולדתי בשאלה.
וזה לא סתם, אני חושבת שבאמת לא יצאתי בשאלה, יצאתי עם תשובה.
תשובה לשאלות שהתחבטתי איתן כמעט עשור: האם החברה החרדית ראויה לי? האם היא נותנת לי או רק לוקחת ממני? האם מגיע לחברה שאהיה חלק ממנה או שלי בכלל לא מגיע להיות חרדית?
אלו לא היו שאלות דתיות, הן היו שאלות חברתיות, גם אם לא ממש אפשר להפריד את הציר הדתי מהציר החברתי, הם עדיין שני צירים שונים.
אז אחרי שיצאתי בשאלה, גם אם לא תמיד נוחה לי ההגדרה החברתית הזאת אז לפחות החלטתי שאני כבר לא רוצה להיות חרדית, הרגשתי אבודה.
חיצונית נשארתי כפי שהייתי, אבל השאלות שלי כבר קיבלו תשובה, לא רציתי להמשיך להקריב קרבנות לעבודה זרה הזאת שנקראית החברה החרדית, הממסד, תרבות הבושה הזאת.
הקרקע נשמטה תחת רגליי, לא ידעתי באיזה מסלול ללכת כי את סימני הדרך השארתי מאחור, ריחפתי בתוך הריק הזה שנקרא העולם הזה, ולא ידעתי איך להתקדם לאן שאני לא יודעת שאני רוצה להגיע.
לא היה לי עם מי לדבר על כל זה, הייתי לבד במסע.
פניתי להלל, הארגון הזה של כל מי שיצאו בשאלה, האלו שרוחל'ה קוראת להם אוכלי טריפות, בועלי נידות, אלה שמחזיקים ידיים ברחוב.
שיחת האינטייק היממה אותי, דיברה איתי איזו מתנדבת בפנסיה, חילונאית למהדרין, שהתעקשה על השאלה "מה העבירה הראשונה שעשית?" ולא היה לי רגע של להדליק או לכבות את האור בשבת, מה יכולתי לומר לה? עשיתי קעקוע כי הגעתי למסקנה שזה לא איסור דאורייתא? כי מראית עין זו הרחקה שתמיד גירדה לי והחלטתי שאני מפסיקה לסור למרותה ולמה יגידו?
ידעתי שאם אספר לה שאני עדיין מתפללת שחרית, ועדיין מברכת את כל הברכות מלבד אשר יצר ושעשני כרצונו, ועדיין לבושה כמו שהחברה החרדית מכילה, היא לא תעזור לי.
אז סיפרתי על הקעקוע, בלי להתפלפל, החילונאית הזו כל כך התלהבה מהצעד הדרמטי והבלתי הפיך הזה ורשמה אותי לעמותה. לצערי עד היום לא מצאתי בי את האומץ ללכת למפגשי קהילה או להיעזר בעמותה, אבל העיקר שאני רשומה.
מאז התגייסתי, עכשיו אני כבר רגע לפני שחרור ויש לי מלא חברים וחברות וקהילות שונות בהתאמה לזהויות השונות שאספתי בדרכי ועודני פתוחה לאלו שיבואו.
אני לא בטוחה שאני יודעת מה הפואנטה של הטקסט הזה, אולי אני מנסה להראות מורכבות שאני מרגישה שלא ראיתי בפרקים הראשונים של "בהסתורה", אולי אי הנוחות שהם עוררו בי, יוצאת עכשיו בצורה של אותיות כמו שאני רגילה לעשות, ואני משתפת כדי שתזדהו ממש או תבינו קצת יותר טוב אם לא עברתםן את זה בעצמכםן או סתם לעורר דיון.
אני רק אומרת שלא יצאתי כדי לאכול כבש שנשחט על ידי דרוזים או כדי לעשן סיגריה.
אולי כי לא האמנתי בשכר ועונש מעולם... תמיד טענתי שאם זה ככה, אז זה בסך הכול מבחן דחיית סיפוקים שאלוקים מבטיח לנו שני מרשמלו אם נחכה לחיים שאחרי המוות וזה בסדר לבחור בשני המרשמולו בעתיד לבוא, אבל זה בסדר גם לבחור במרשמלו כאן ועכשיו.
אני אוהבת לומר שלא יצאתי בשאלה, כי נולדתי בשאלה.
וזה לא סתם, אני חושבת שבאמת לא יצאתי בשאלה, יצאתי עם תשובה.
תשובה לשאלות שהתחבטתי איתן כמעט עשור: האם החברה החרדית ראויה לי? האם היא נותנת לי או רק לוקחת ממני? האם מגיע לחברה שאהיה חלק ממנה או שלי בכלל לא מגיע להיות חרדית?
אלו לא היו שאלות דתיות, הן היו שאלות חברתיות, גם אם לא ממש אפשר להפריד את הציר הדתי מהציר החברתי, הם עדיין שני צירים שונים.
אז אחרי שיצאתי בשאלה, גם אם לא תמיד נוחה לי ההגדרה החברתית הזאת אז לפחות החלטתי שאני כבר לא רוצה להיות חרדית, הרגשתי אבודה.
חיצונית נשארתי כפי שהייתי, אבל השאלות שלי כבר קיבלו תשובה, לא רציתי להמשיך להקריב קרבנות לעבודה זרה הזאת שנקראית החברה החרדית, הממסד, תרבות הבושה הזאת.
הקרקע נשמטה תחת רגליי, לא ידעתי באיזה מסלול ללכת כי את סימני הדרך השארתי מאחור, ריחפתי בתוך הריק הזה שנקרא העולם הזה, ולא ידעתי איך להתקדם לאן שאני לא יודעת שאני רוצה להגיע.
לא היה לי עם מי לדבר על כל זה, הייתי לבד במסע.
פניתי להלל, הארגון הזה של כל מי שיצאו בשאלה, האלו שרוחל'ה קוראת להם אוכלי טריפות, בועלי נידות, אלה שמחזיקים ידיים ברחוב.
שיחת האינטייק היממה אותי, דיברה איתי איזו מתנדבת בפנסיה, חילונאית למהדרין, שהתעקשה על השאלה "מה העבירה הראשונה שעשית?" ולא היה לי רגע של להדליק או לכבות את האור בשבת, מה יכולתי לומר לה? עשיתי קעקוע כי הגעתי למסקנה שזה לא איסור דאורייתא? כי מראית עין זו הרחקה שתמיד גירדה לי והחלטתי שאני מפסיקה לסור למרותה ולמה יגידו?
ידעתי שאם אספר לה שאני עדיין מתפללת שחרית, ועדיין מברכת את כל הברכות מלבד אשר יצר ושעשני כרצונו, ועדיין לבושה כמו שהחברה החרדית מכילה, היא לא תעזור לי.
אז סיפרתי על הקעקוע, בלי להתפלפל, החילונאית הזו כל כך התלהבה מהצעד הדרמטי והבלתי הפיך הזה ורשמה אותי לעמותה. לצערי עד היום לא מצאתי בי את האומץ ללכת למפגשי קהילה או להיעזר בעמותה, אבל העיקר שאני רשומה.
מאז התגייסתי, עכשיו אני כבר רגע לפני שחרור ויש לי מלא חברים וחברות וקהילות שונות בהתאמה לזהויות השונות שאספתי בדרכי ועודני פתוחה לאלו שיבואו.
אני לא בטוחה שאני יודעת מה הפואנטה של הטקסט הזה, אולי אני מנסה להראות מורכבות שאני מרגישה שלא ראיתי בפרקים הראשונים של "בהסתורה", אולי אי הנוחות שהם עוררו בי, יוצאת עכשיו בצורה של אותיות כמו שאני רגילה לעשות, ואני משתפת כדי שתזדהו ממש או תבינו קצת יותר טוב אם לא עברתםן את זה בעצמכםן או סתם לעורר דיון.
אני רק אומרת שלא יצאתי כדי לאכול כבש שנשחט על ידי דרוזים או כדי לעשן סיגריה.
- זיך איינגעשריבן
- מערץ 31, 2025
- מעסעדזשעס
- 205
- רעאקציע ראטע
- 447
- פונקטן
- 63
נו מה אם פרק 3
סטראגלער
היימישער קרעמלער
- זיך איינגעשריבן
- דעצ. 26, 2025
- מעסעדזשעס
- 68
- רעאקציע ראטע
- 284
- פונקטן
- 53
Shauly101
אלטגעזעסענער קרעמלער
- זיך איינגעשריבן
- נאוו. 15, 2024
- מעסעדזשעס
- 230
- רעאקציע ראטע
- 308
- פונקטן
- 73
Silly chapter imho
סטראגלער
היימישער קרעמלער
- זיך איינגעשריבן
- דעצ. 26, 2025
- מעסעדזשעס
- 68
- רעאקציע ראטע
- 284
- פונקטן
- 53
איינער האט עס ?
- זיך איינגעשריבן
- אוג. 8, 2024
- מעסעדזשעס
- 1,706
- רעאקציע ראטע
- 6,673
- פונקטן
- 943
פרק ג
בהסתורה ע1 פ3.mp4
מיכל, חרדית לאומית, חווה הטרדה מינית מפנחס מנחם. היא חוזרת לביתה - לבעל אלים שאת מערכת היחסים שלה איתו היא מדחיקה ומכחישה. פנחס מנחם חוזר לאשתו החרדית האדוקה, ומנסה לעשות שינוי.
בהסתורה ע1 פ3.mp4
- זיך איינגעשריבן
- מאי 16, 2024
- מעסעדזשעס
- 1,701
- רעאקציע ראטע
- 5,776
- פונקטן
- 943
ידידי ורעי החכם המופלא הרה"ג ר' אבריימל דערנער שליט"א האט געשריבן אין ספר הפנים:
עשרה בטבת, לפני לא מעט שנים. אל הקומה השלישית באחד מבתי נחלאות מטפסים עוד ועוד עבדקנים.
כמה עשרות חרדים התאספו לתוך דירה עתיקה.
ארוחת בוקר פשוטה חיכתה למתאספים.
לא היו שם שרימפסלאך, לא היה צ'ולנט עם חתיכות חזיר, וגם לא נקניקים מגולגלים בפרוסות גבינה צהובה.
סתם ארוחה פשוטה וכשרה, למעט התאריך ש...במקרה נהוג לצום בו.
זה היה מפגש האנוסים השני שנכחתי בו, אבל אולי גם היחיד.
זו הפעם היחידה שהייתי במפגש שהיו בו כל כך הרבה אנוסים. הייתי בעוד כמה מפגשים בודדים, יותר מצומצמים, וגם כך היו בד"כ יותר יוצאים מאנוסים...
למיטב זכרוני הגיעו לאותו מפגש רק שתי נשים. לא זוכר אנשים שפשטו את בגדיהם ולבשו חזות אחרת. גם לא זוכר נשיקות שהוחלפו.
אבל כאמור, לא הייתי ביותר מדי אירועים כאלו. ואני מבין שדברים דומים התרחשו גם התרחשו. אין סיבה שלא.
אני יכול לספר מה כן היה שם.
היו שם לא מעט אנשים שבפעם הראשונה בחייהם נפגשו בעולם האמיתי בחברים לדרך, באנשים שחווים את אותם קשיים שהם עוברים.
הייתה שם תחושה של שותפות גורל, לבבות זרים התחבקו ופעמו יחד. ההולכים בחושך - ראו אור. לא גדול, אבל אור. זמני, אבל אור.
במהלך המפגש, בעל האכסניה ומארגן המפגש אבי תפילינסקי הציג בגאווה גדולה שני חיבורים עבי כרס, ואני לא יודע במי מהם הוא היה יותר גאה:
הראשון היה ספר מכורך של חידושי תורה שהוא חידש בעבר.
לאחר מותו, או יותר נכון לאחר שאביו ישב עליו "שבעה" - חבריו הוציאו את החידושים האלו כספר. לעילוי נשמת המת החי, או שמא כסגולה שיחזור למוטב.
החיבור השני היה אסופה עם מאות רבות של עמודי תסריט לסדרה על "אנוסים".
כן, זו שמשודרת בימים אלו תחת השם #בהסתורה ע"י כאן.
אני לא יודע מה היה כתוב שם, כי עם כל הסקרנות הגדולה שהייתה לי - הרגשתי לא בנוח לשבת שם ולקרוא. קורונה ומסכות אני בטוח שלא היו שם, מהסיבה הפרוזאית שזה היה לפני שהקורונה הגיחה לעולמנו...
הייתה תקופה שחשתי פספוס שלא קראתי את התסריט. אבל אני יודע שהרווחתי אז שיחות עומק עם חברים לדרך, שיחות שלא הייתי זוכה להן באופן אחר.
בשולי הסיפור על המפגש הזה:
לימים, אחד מן החבורה "מת". הפרופיל שלו נמחק ונעלם מספר הפנים.
הולכי רכיל סיפרו שהוא התגלה, אויים ונסחט. הוא הוכרח לחזור למוטב.
האגדה סיפרה שבזמן אותו המפגש, היה בחוץ רכב עם עוקבים וכל באי המפגש צולמו...
מיותר לפרט כמה אנשים נלחצו מהמקרה הזה.
ומכאן לסדרה עצמה -
קודם כל, כמחווה לסדרה הזו - אני מחזיר את תמונת הפרופיל הוותיקה שלי שמככבת שם בסלון של יוסי זוכמיר.
חשבתי שזו תהיה סדרה שבאה לספר את סיפורם של האנוסים. לתת במה לאנשים שמעצם מהותם אינם יכולים לעלות על במות. להאיר באור הזרקורים, על אלו שמוכרחים לחיות בעלטה.
אבל בינתיים אני חושש שזו יותר סדרה שמשתמשת במצבם של האנוסים כפלטפורמה טובה ליצירת סיפור טוב.
הייתי מצפה שקודם כל נכיר לעומק את אחת מהדמויות מתוך הקישקעס. מתוך ההתלבטויות וההתחבטויות. מתוך הזרות שבסביבת החיים הטבעית. שנחוש את הבדידות בתוך הקהילה העוטפת. את התוהו הגדול בתוך עולם מלא ודחוס.
אחרי שתהיה הזדהות של הצופה עם אותה תחושה אבודה, גם אותם מפגשים עם אותן סיטואציות בעייתיות יקבלו את המסגרת הראויה.
כי זה נכון.
יש בעיות.
יש בלבול.
יש פירוק ערכים.
יש בורות נוראית בהליכות והלכות בין אדם לחברתו.
יש גם מרד נעורים מאוחר שקורא לשרוף הכל.
אבל הכל נראה אחרת כשמבינים מאיפה זה בא ולאן זה הולך.
לסיום, אני חייב התנצלות לפני כמה אנשים טובים מההפקה. יצאתי פארש. אבל שלא באשמתי. לא יכולתי וגם לא אוכל לפרט יותר מזה. מקווה שהעיניים הנכונות קוראות את השורה הזו.
עשרה בטבת, לפני לא מעט שנים. אל הקומה השלישית באחד מבתי נחלאות מטפסים עוד ועוד עבדקנים.
כמה עשרות חרדים התאספו לתוך דירה עתיקה.
ארוחת בוקר פשוטה חיכתה למתאספים.
לא היו שם שרימפסלאך, לא היה צ'ולנט עם חתיכות חזיר, וגם לא נקניקים מגולגלים בפרוסות גבינה צהובה.
סתם ארוחה פשוטה וכשרה, למעט התאריך ש...במקרה נהוג לצום בו.
זה היה מפגש האנוסים השני שנכחתי בו, אבל אולי גם היחיד.
זו הפעם היחידה שהייתי במפגש שהיו בו כל כך הרבה אנוסים. הייתי בעוד כמה מפגשים בודדים, יותר מצומצמים, וגם כך היו בד"כ יותר יוצאים מאנוסים...
למיטב זכרוני הגיעו לאותו מפגש רק שתי נשים. לא זוכר אנשים שפשטו את בגדיהם ולבשו חזות אחרת. גם לא זוכר נשיקות שהוחלפו.
אבל כאמור, לא הייתי ביותר מדי אירועים כאלו. ואני מבין שדברים דומים התרחשו גם התרחשו. אין סיבה שלא.
אני יכול לספר מה כן היה שם.
היו שם לא מעט אנשים שבפעם הראשונה בחייהם נפגשו בעולם האמיתי בחברים לדרך, באנשים שחווים את אותם קשיים שהם עוברים.
הייתה שם תחושה של שותפות גורל, לבבות זרים התחבקו ופעמו יחד. ההולכים בחושך - ראו אור. לא גדול, אבל אור. זמני, אבל אור.
במהלך המפגש, בעל האכסניה ומארגן המפגש אבי תפילינסקי הציג בגאווה גדולה שני חיבורים עבי כרס, ואני לא יודע במי מהם הוא היה יותר גאה:
הראשון היה ספר מכורך של חידושי תורה שהוא חידש בעבר.
לאחר מותו, או יותר נכון לאחר שאביו ישב עליו "שבעה" - חבריו הוציאו את החידושים האלו כספר. לעילוי נשמת המת החי, או שמא כסגולה שיחזור למוטב.
החיבור השני היה אסופה עם מאות רבות של עמודי תסריט לסדרה על "אנוסים".
כן, זו שמשודרת בימים אלו תחת השם #בהסתורה ע"י כאן.
אני לא יודע מה היה כתוב שם, כי עם כל הסקרנות הגדולה שהייתה לי - הרגשתי לא בנוח לשבת שם ולקרוא. קורונה ומסכות אני בטוח שלא היו שם, מהסיבה הפרוזאית שזה היה לפני שהקורונה הגיחה לעולמנו...
הייתה תקופה שחשתי פספוס שלא קראתי את התסריט. אבל אני יודע שהרווחתי אז שיחות עומק עם חברים לדרך, שיחות שלא הייתי זוכה להן באופן אחר.
בשולי הסיפור על המפגש הזה:
לימים, אחד מן החבורה "מת". הפרופיל שלו נמחק ונעלם מספר הפנים.
הולכי רכיל סיפרו שהוא התגלה, אויים ונסחט. הוא הוכרח לחזור למוטב.
האגדה סיפרה שבזמן אותו המפגש, היה בחוץ רכב עם עוקבים וכל באי המפגש צולמו...
מיותר לפרט כמה אנשים נלחצו מהמקרה הזה.
ומכאן לסדרה עצמה -
קודם כל, כמחווה לסדרה הזו - אני מחזיר את תמונת הפרופיל הוותיקה שלי שמככבת שם בסלון של יוסי זוכמיר.
חשבתי שזו תהיה סדרה שבאה לספר את סיפורם של האנוסים. לתת במה לאנשים שמעצם מהותם אינם יכולים לעלות על במות. להאיר באור הזרקורים, על אלו שמוכרחים לחיות בעלטה.
אבל בינתיים אני חושש שזו יותר סדרה שמשתמשת במצבם של האנוסים כפלטפורמה טובה ליצירת סיפור טוב.
הייתי מצפה שקודם כל נכיר לעומק את אחת מהדמויות מתוך הקישקעס. מתוך ההתלבטויות וההתחבטויות. מתוך הזרות שבסביבת החיים הטבעית. שנחוש את הבדידות בתוך הקהילה העוטפת. את התוהו הגדול בתוך עולם מלא ודחוס.
אחרי שתהיה הזדהות של הצופה עם אותה תחושה אבודה, גם אותם מפגשים עם אותן סיטואציות בעייתיות יקבלו את המסגרת הראויה.
כי זה נכון.
יש בעיות.
יש בלבול.
יש פירוק ערכים.
יש בורות נוראית בהליכות והלכות בין אדם לחברתו.
יש גם מרד נעורים מאוחר שקורא לשרוף הכל.
אבל הכל נראה אחרת כשמבינים מאיפה זה בא ולאן זה הולך.
לסיום, אני חייב התנצלות לפני כמה אנשים טובים מההפקה. יצאתי פארש. אבל שלא באשמתי. לא יכולתי וגם לא אוכל לפרט יותר מזה. מקווה שהעיניים הנכונות קוראות את השורה הזו.
- זיך איינגעשריבן
- מאי 16, 2024
- מעסעדזשעס
- 1,701
- רעאקציע ראטע
- 5,776
- פונקטן
- 943
שוין דעמאלטס האט ער אנגעמאכט א חורבן פאר די אנוסים
- זיך איינגעשריבן
- מאי 20, 2024
- מעסעדזשעס
- 944
- רעאקציע ראטע
- 6,120
- פונקטן
- 923
די סטעיטמענט פון פנחס מנחם איז מיר שטארק געפאלן, אז ער האט פארלוירן די באשעפער פון די פרומע, און ער האט נישט די באשעפער פון די חילונים אויך נישט...
ער האט נישט ביידע וועלטן...
אז מ'רעדט שוין, די פאליטיקלי קארעקט איז א חורבן, אז מ'זאל נישט קענען אמאל מאכן א זשאוק אויף די חשבון פון די מזרוחניקעס, תימנים וכו'
סתם חוזק מאכן פון א עדה מאכט נישט קיין סענס, און מ'זאל עס נישט טון, אבער אז איך האב א חבר א ספרדי אדער א גאליציאנער מעג איך זיך נישט טשעפענען מיט אים?
ער האט נישט ביידע וועלטן...
אז מ'רעדט שוין, די פאליטיקלי קארעקט איז א חורבן, אז מ'זאל נישט קענען אמאל מאכן א זשאוק אויף די חשבון פון די מזרוחניקעס, תימנים וכו'
סתם חוזק מאכן פון א עדה מאכט נישט קיין סענס, און מ'זאל עס נישט טון, אבער אז איך האב א חבר א ספרדי אדער א גאליציאנער מעג איך זיך נישט טשעפענען מיט אים?
- זיך איינגעשריבן
- מאי 16, 2024
- מעסעדזשעס
- 1,701
- רעאקציע ראטע
- 5,776
- פונקטן
- 943
ליידער איז דא סאך א זעלעכע
אגב דער פנחס מנחם הייסט נאכן פני מנחם צוואנציג יאהר פאר ער איז אוועק
האסט א חבר א ספרדי????? שעמסט זיך נישט? זיי זענען דאך......
- זיך איינגעשריבן
- מאי 20, 2024
- מעסעדזשעס
- 944
- רעאקציע ראטע
- 6,120
- פונקטן
- 923
מיט מיינע גאליציאנע חברים שעם איך זיך מער...
- זיך איינגעשריבן
- מאי 16, 2024
- מעסעדזשעס
- 1,701
- רעאקציע ראטע
- 5,776
- פונקטן
- 943
שעם און יו
- זיך איינגעשריבן
- מאי 16, 2024
- מעסעדזשעס
- 1,701
- רעאקציע ראטע
- 5,776
- פונקטן
- 943
פאר ווער עס האט נישט קיין X, כ'האב מעתיק געווען די טעקסט שפעטער
בהסתורה
בקצרה: מרגיש כאילו מישהו השליך על הדף את כל הסטריאוטיפים שלו על המגזר החרדי ואז מישהו אחר התלהב ומימן הפקה.
באריכות:
יש גרעיני אמת בסדרה הזאת. ללא ספק יש כוונות טובות של היוצרים להאיר על הפינה החשוכה הזו של אנשים שלא רוצים יותר להיות חרדים, אבל נאלצים להמשיך בהצגה.
אבל בעיניי יוצרי הסדרה חוטאים ועושים עוול לאותם אנשים.
הסדרה מלאה בהתרחשויות קלישאתיות, הילדה שנקלעת לאירוסין בכל כורחה ולא מצליחה למנפל את ההורים כדי להימלט מהם, האדמור טו בי שקיבל מאביו טבעת (?
) שמחזיקה את ירושתו, אשת הרב שבוגדת עם תלמידו, המורה שמטרידה את תלמידתה בניסיון לממש את נטייתה המינית, החסיד גור שמחפש רק לגעת בכל דבר נשי שזז סביבו, כולם מתערבים לכולם בבחירות האישיות באגרסיביות.
בקיצור: מלא קלישאות שמוצגות ברובן בחוסר כנות ובאופן הצהוב ביותר שאפשר.
הדירה שבמרכז הסדרה מאכלסת קבוצה של בני אדם שמתכנסת מטעמים אימפולסיביים, אך ורק כדי לממש תאוות ודחפים רגעיים.
בחיי שצפיתי וחשבתי: או, עכשיו אנחנו יודעות איך היתה נראית הפעילות לחילון חרדים של @#_-((&@ אם אכן היתה כזו
אני לא מכירה את המציאות בשטח הזה, אבל רוצה להאמין שחרדים אנוסים מצויים בפוזיציה שלהם בשל שאלות ותחושות עמוקות יותר משל הדמויות בסדרה.
אני מקווה בשביל האנוסים האמיתיים שכשהם מגיעים אל דירת המפלט שלהם, הם סופסוף מסוגלים להיות הם ולהתנהל בכנות אמיתית, דבר שהדמויות, שנופלות שוב ושוב לאובראקטינג, לא מצליחות לעשות.
הרגע הראשון שבו נעשה או נאמר משהו כנה בסדרה מגיע רק בדקה 38:00 (!) בפרק השני (!!), כששרה זועקת בפני בעלה: אני לבד, 12 שנים אני לבד עם המחשבות שלי.
זה שלב מאוחר מידי לכתוב כנות בשביל כל סדרה עלי אדמות, קל וחומר בשביל סדרה שעוסקת באנשים שמנסים לקיים חיים כנים לצד ההצגה שהיא החיים האמיתיים שלהם.
***
הפרק השלישי יוצא דופן בעיניי מהשניים שקדמו לו, בשל האותנטיות המופלאה שבה משחק דוד וולך את החסיד גור. מי שמכירה מכירה. הניואנסים הקטנים מרשימים במיוחד.
כפי שכבר אובחן ברשת, הכותבים עצמם נפלו כבר בשלב השם של הדמות, שכן לפי גילו המשוער, פנחס מנחם נולד לפני שהפני מנחם שעל שמו קרויים פנחסמנחמים בגור - נפטר.
מעבר לזה הדמות מדוייקת, וגם לה יש כמה רגעים יפים וכנים.
זה כמובן לא יכול לפצות על רובה הזוועתי של הסדרה.
***
אם רוחלה היתה גבר, היא היתה זכר אלפא, מספר לנו פוסט בכאן 11.
זו דרך מוזרה מאוד לתאר דמות בסדרה שלך, ודרך עוד יותר מוזרה לתאר את הדמות הספציפית הזו. אולי זה מה שרצית ליצור כשכתבת את הדמות, אבל זו לא הדמות בסופו של דבר.
גם בתאורי הפרקים ביוטיוב יש טקסט שלא תואם להתרחשויות בפרק, כאילו רצו להסביר לנו את מה שאי אפשר להבין מהפרק, כאילו כל הפרק רק רוצה להסביר לנו דברים על העולם הזה, במקום לספר לנו סיפור.
וזה הסיכום שלי בגדול:
היה פה רצון והיתה פה הזדמנות לספר את סיפורם הכן הפנימי של חרדים אנוסים.
ההזדמנות הזו לא מומשה.
במקומה קיבלנו הרצאה צהובה שמציגה אנקדוטות ומשחירה את פניהם של חרדים אנוסים, ומו הסתם גם יוצאים בשאלה.
חבל.
בהסתורה
בקצרה: מרגיש כאילו מישהו השליך על הדף את כל הסטריאוטיפים שלו על המגזר החרדי ואז מישהו אחר התלהב ומימן הפקה.
באריכות:
יש גרעיני אמת בסדרה הזאת. ללא ספק יש כוונות טובות של היוצרים להאיר על הפינה החשוכה הזו של אנשים שלא רוצים יותר להיות חרדים, אבל נאלצים להמשיך בהצגה.
אבל בעיניי יוצרי הסדרה חוטאים ועושים עוול לאותם אנשים.
הסדרה מלאה בהתרחשויות קלישאתיות, הילדה שנקלעת לאירוסין בכל כורחה ולא מצליחה למנפל את ההורים כדי להימלט מהם, האדמור טו בי שקיבל מאביו טבעת (?
) שמחזיקה את ירושתו, אשת הרב שבוגדת עם תלמידו, המורה שמטרידה את תלמידתה בניסיון לממש את נטייתה המינית, החסיד גור שמחפש רק לגעת בכל דבר נשי שזז סביבו, כולם מתערבים לכולם בבחירות האישיות באגרסיביות.בקיצור: מלא קלישאות שמוצגות ברובן בחוסר כנות ובאופן הצהוב ביותר שאפשר.
הדירה שבמרכז הסדרה מאכלסת קבוצה של בני אדם שמתכנסת מטעמים אימפולסיביים, אך ורק כדי לממש תאוות ודחפים רגעיים.
בחיי שצפיתי וחשבתי: או, עכשיו אנחנו יודעות איך היתה נראית הפעילות לחילון חרדים של @#_-((&@ אם אכן היתה כזו
אני לא מכירה את המציאות בשטח הזה, אבל רוצה להאמין שחרדים אנוסים מצויים בפוזיציה שלהם בשל שאלות ותחושות עמוקות יותר משל הדמויות בסדרה.
אני מקווה בשביל האנוסים האמיתיים שכשהם מגיעים אל דירת המפלט שלהם, הם סופסוף מסוגלים להיות הם ולהתנהל בכנות אמיתית, דבר שהדמויות, שנופלות שוב ושוב לאובראקטינג, לא מצליחות לעשות.
הרגע הראשון שבו נעשה או נאמר משהו כנה בסדרה מגיע רק בדקה 38:00 (!) בפרק השני (!!), כששרה זועקת בפני בעלה: אני לבד, 12 שנים אני לבד עם המחשבות שלי.
זה שלב מאוחר מידי לכתוב כנות בשביל כל סדרה עלי אדמות, קל וחומר בשביל סדרה שעוסקת באנשים שמנסים לקיים חיים כנים לצד ההצגה שהיא החיים האמיתיים שלהם.
***
הפרק השלישי יוצא דופן בעיניי מהשניים שקדמו לו, בשל האותנטיות המופלאה שבה משחק דוד וולך את החסיד גור. מי שמכירה מכירה. הניואנסים הקטנים מרשימים במיוחד.
כפי שכבר אובחן ברשת, הכותבים עצמם נפלו כבר בשלב השם של הדמות, שכן לפי גילו המשוער, פנחס מנחם נולד לפני שהפני מנחם שעל שמו קרויים פנחסמנחמים בגור - נפטר.
מעבר לזה הדמות מדוייקת, וגם לה יש כמה רגעים יפים וכנים.
זה כמובן לא יכול לפצות על רובה הזוועתי של הסדרה.
***
אם רוחלה היתה גבר, היא היתה זכר אלפא, מספר לנו פוסט בכאן 11.
זו דרך מוזרה מאוד לתאר דמות בסדרה שלך, ודרך עוד יותר מוזרה לתאר את הדמות הספציפית הזו. אולי זה מה שרצית ליצור כשכתבת את הדמות, אבל זו לא הדמות בסופו של דבר.
גם בתאורי הפרקים ביוטיוב יש טקסט שלא תואם להתרחשויות בפרק, כאילו רצו להסביר לנו את מה שאי אפשר להבין מהפרק, כאילו כל הפרק רק רוצה להסביר לנו דברים על העולם הזה, במקום לספר לנו סיפור.
וזה הסיכום שלי בגדול:
היה פה רצון והיתה פה הזדמנות לספר את סיפורם הכן הפנימי של חרדים אנוסים.
ההזדמנות הזו לא מומשה.
במקומה קיבלנו הרצאה צהובה שמציגה אנקדוטות ומשחירה את פניהם של חרדים אנוסים, ומו הסתם גם יוצאים בשאלה.
חבל.
- זיך איינגעשריבן
- מאי 16, 2024
- מעסעדזשעס
- 1,701
- רעאקציע ראטע
- 5,776
- פונקטן
- 943
יעצט געזען
