איך האב פאר דיר נייעס. אחוץ דער וועלט, איז פארהאנן נאך א וועלט. דארט ווערט מען געמשפט אויף אלסדינג וואס מ'האט געטון.
מאכט אין דער וועלט מאכט גאנץ ווייניג אויס דארט, ממילא זענן דיין ווערטער אומרעלעוואנט.
דער רבנות האט דא גענוצט די כח האגרוף אנשטאטס די כח התורה. שעים אן דעם.
דארט אויף יענע וועלט וועט מען אייך משפטן פאר רעדן אנטקעגן די "אין לך אלא כהן שבימיך" רבנות בית דין און איך וועל מליץ יושר זיין אויף אייך פאר די בית דין של מעלה.
גוטס איבער אין מיין נאמען אז איר זענט א תינוק שנשבה, איר האט נישט פארשטאנען וואס כוח התורה איז. איר זענט פארכאפט מיט א גלות מענטאליטי. איר מיינט אז א בית דין מאכט פעלאקאטן. איר כאפט נישט א ריכטיגע בית דין אינפארסירט די דעת תורה מיט די שעריף.
פונקט היינט איז געווען וועגן כפיית בית דין אין די דף היומי. נאט אייך אויף די מקצוע..
עיונים - תוקף ההודאה תחת איום ולחץ
א). תוס׳ לעיל בדף ח׳ פי׳ דכפתיה בכפייה היינו בדברים, וכן פי׳ הריטב״א כאן והאור זרוע. אבל היד רמה פי׳ דהיינו במלקות, וכן פי׳ הרא״ש בב״מ דף כ״ד ע״א, וכן פי׳ הרבינו ירוחם במאה שערים (נתיב ב׳ ח״ח), וכן פסק המחבר בחו״מ סימן מ״ב סעיף ג׳. משא״כ השיטמ״ק שם בב״מ פי׳ דהיינו באיום של נידוי. והמאירי כאן פי׳ דהיינו דכפתו על העמוד. והענין בזה היא דהריטב״א פי׳ דחזינן מסוגייתן דבלי הודאתו לאחר שתפסו שזייף, לא היו יכולין לפסול השטר, ולכן צריכין לכוף ההודאה מיניה. וכדכתב התרומת הדשן דהיא מדין תורה כדי להציל את העשוק מיד עושקו. והיא כעין מה שכתב הרמב״ם בהל׳ סנהדרין (פ״ב ה״ז) דיש הרבה דברים שצריכין להיות בו בהדיין, כדי להציל עשוק מיד עושקו כמשרע״ה כשהציל בנותיו של יתרו מידי עושקיהן. וכן היא בתשובות הרא״ש (כלל צ״ז אות ד׳) דדין גמור היא ולא רק מתקנת חכמים להציל את העשוק מיד עושקו בכל טצדקי. והרשב״ץ (ח״ג סימן קצ״ח) בתשובה לטריפולי אודות חשש שאיש רע מעללים גנב מרגליות מסומא, פסק דיסטה הבי״ד מהדין כדי למיגדר מילתא ולהציל עשוק מיד עושקו, דבוודאי לא גנב בעדים (וכמו שטען הר״ן דצריכין למשפטי המלך להכות ולענוש שלא מן הדין, כיון דאינו שייך בכל מקום לדון ע״י עדים כמו הכא), ולכן הרשות נתונה לכל דיין לדון בזה ע״י כפייה ולאיים עליו בכל מילי ואפילו לכובשו בבית הסוהר (ואפשר דכוונתו שם דתיעשה אפילו ע״י טובי הקהל). ובתשובות הגאונים (סימן שכ״ט) מר׳ נטרונאי גאון פסק ג״כ דיכולין לנטות מדיני התלמוד כדי להעמיד הדין החברתי.
והנה יש דיון בחוק הכללי לתוקפו של ההודאה שהודה אדם בלחץ, וזהו הענין בזכות השתיקה שעשה לו לאדם שאינו צריך להודות על שום דבר. וכשקבעו באמריקה הזכויות מירנדה על זה, כתב שופט אחד מבית המשפט העליון דהיא עפ״י הרמב״ם (הל׳ סנהדרין פי״ח ה״ו) דאע״פ שהיא מגזירת הכתוב אפ״ה יש בו משום סברא דאין להאשים אדם עפ״י הודאתו גרידא דשמא נטרפה דעתו ורוצה למות ע״י בי״ד. והא דפסק דלבסוף הוי גזירת מלך, פי׳ ד״ר יאיר לורברבום דאפילו באופן שאינו נוגע הטעם והסברא של הרמב״ם, אפ״ה אין להאשים אחד עפ״י הודאתו, לאחר שכבר נחקקה כן. וכן פי׳ האור שמח, דזהו הפירוש של ״גזירת הכתוב/המלך״, דהיינו לומר דלאחר שנחקקה עפ״י טעם וסברא, נחקקה בכלל לכל אופן, אף כשאין הטעם נוגע. (וג״כ צריכין לדון על הכלל שאין אדם משים עצמו רשע.) וכן כתב המחבר בחו״מ סימן ק״ח סעיף ט״ו דאין לה תוקף. והמהר״ם אבן חביב בספרו עזרת נשים חילק דבאיום עליו ומעיד על אדם אחר אז אין לה תוקף, משא״כ כשמודה על עצמו. וי״ל דלגבי לידע האמת אז יש לה תוקף, רק להאשימו ולחייבו ולהפלילו אינו יכול עי״ז.
ובכלל צימצמו המ״מ בהל׳ מלוה ולוה (פ״ב ה״ד) והביאו הריב״ש (סימן שצ״ב) כח זה של בי״ד, אע״פ שפסק המחבר דיכולין לעשות כן. ובחפץ חיים (כלל ז׳ אות קי״ג), ודן בדבריו במנחת שלמה (תניינא ח״ב סימן קל״ג), כתב ג״כ דכל זה היא רק בתהליך משפטי בבי״ד. ובתשובות פנים מאירות (ח״ב סימן קנ״ה), שהובא בפתחי תשובה סימן ע״ה ס״ק י״ט, כתב ג״כ מעשה דלא הודה הגנב לאחר ששרפו אצבעותיו באש, ואח״כ אכן מצאו הגניבה באמתחתו, וכיון דאינו פועל בכל עת אין לייסר כי אם
במקצת.