פרשת נח - האט נח געליטן פון PTSD?

[שטארקע מאַן]

די ערשטע פרשיות אין די תורה זענען מיך אלעמאל געווען גאר אינטערעסאנט.

די מעשה פון די וועלט באשאף, די מבול, דור הפלגה, 10 נסיונות, שרה מיט פרעה וכו' וכו'

היי יאר ווען איך לערן די פרשיות, טראכט איך צו מיר אז כ'וועל מיטטיילן מיינע קרישקעלעך, ספיקות, געדאנקען. זאכן וואס ס'מיר איינגעפאלן אדער וואס כ'האב געהערט\געליינט.

ס'דא וואס האבן שוין געשריבן טיפזיניגע מאמרים דא אויף קרעמל על פרשת השבוע, כקום אלס כיהודה ועוד לקרא.

פרשת נח, פארציילט זיך גאר אינטערעסאנט.
זיצט זיך דער גרויסער באשעפער און קוקט, די זינד וואס גייט פאר אין מיין וועלטל וואס כ'האב באשאפן מיט קנאפע 1000 יאר צוריק איז אומדערהערט.

איז מ'גייט חרוב מאכן די וועלט!

איין מינוט, איז אמאל געווען עני קאמיוניקאציע צווישן גאט און די מענטשהייט אז דו זאלסט זיי קענען אויס'הרג'ענען?
מער פון דעם, 'והנה נשחתה' איז אמאל געווען א געוויסע 'נישט מושחת'דיגע' וועג פון לעבן?
ווער שטעלט אוועק די כללים פון לעבן?
ס'נישט געווען קיין תורה, ניטאמאל קיין שבע מצוות בני נח.

די זוהר שרייבט, אז די מבול איז געווען א געדאנק ווי cause and effect, יעדע זאך וואס דו טוסט גייט האבן שפעטער א תוצאה, לטב ולמוטב.
ענליך צו די בודהיסטישע לערנונגען פון קארמא.
אגב די overlap צווישן בודהיזם און קבלה\חסידות איז שרעקליך.

נאך שרייבט די זוהר, אז די זינד איז געווען אז די 'מאן וואסער' (זרע) און די 'פרוי וואסער' (מ"ן) זענען זיך נישט צוזאמגעקומען, נאר די מאן וואסער איז געווארן געגאסן אויף די ערד, ווייל דעם איז די עונש געווען מיט וואסער, און ווייל דעם איז עס געווען מין רותחים...

ר' נח, ווער איז ער?
מיר דערמאנט ער א טיפישע 'קרעמל' איד.
די אויבערשטער הייסט, אבער מ'שלעפט ארום...
מ'גלייבט אבער מ'גלייבט נישט....

נח האט בייגעוואוינט די גרעסטע קאטאסטראפע אין היסטאריע, ער איז געווען איינגעשפארט פאר חדשים לאנג מיט בהמות חיות ועל כולם מענטשן... אין זייער מיסט.
ניטאמאל געהעריגע געשלעכטליכע באציאונגען האט ער געמעגט האבן פאר א ריליעס.
שיעור נישט אויסגעבלוטיגט.
ער קומט ארויס פונעם תיבה, וימח כל היקום! ס'טויט!
גארנישט גארנישט חוץ די חברה מיט וועם ער האט געספענדט זיינע פריערדיגע חדשים. דער בחור פאלט אריין אין א טיפע דעפרעסיע, ער דארף בארואיגונגס מיטלען, די ערשטע זאך וואס ער טוט, ער פלאנצט איין א וויינגארטן, מ'דארף אלקאהאל!

 

[איש מבקש]

@שטארקע מאַן די חברותא אפענינג איז נאך עוועילעבעל?

 

[לאווילי]

איך האב געכאפט א שמועס מיט טשעט ג.פ.ט. איבער נח. אט דאס ענטפערט ער מיר:

חוקרים מודרניים ואנשי רוח (כמו אריך פרום או הרב יונתן זקס) מציגים את נח כ־איש של ציות, לא של מחאה.
הוא צדיק – אבל לא מנהיג רוחני. הוא בונה תיבה, שומר על משפחתו, אבל לא מנסה להציל אחרים.
בהשוואה לאברהם שמתפלל על סדום, נח נתפס לפעמים כסמל של מוסר פרטני ולא ציבורי.


מצד שני, אפשר לראות בו גם אדם רגיש ופוחד, אולי טראומטי: אחרי המבול הוא נוטע כרם ונשתכר — מעין תגובה אנושית של אדם ששרד קטסטרופה עולמית.

1. נח כ"איש הציווי" — ציות ללא מחאה​

חוקרים כמו ג'יימס קוגל (James Kugel) ו־ג'ון לוינסון (Jon Levenson) מתארים את נח כמודל של אדם שמבצע כל הוראה מבלי לשאול שאלות.
הפסוק החוזר "ויעש נח ככל אשר צוהו ה'" מצייר אותו כ־מופת של נאמנות פורמלית, אך גם כחסר יוזמה מוסרית.
הוא אינו שואל, אינו מתווכח, ואינו מתפלל — בניגוד לאברהם או למשה.
לכן יש חוקרים הרואים בו אדם טוב, אך לא קדוש – מוסרי, אך לא אלטרואיסט.

---

2. נח כאדם טראומטי – קורבן של קטסטרופה​

במאה ה־21 התפתחו קריאות פסיכולוגיות שמציגות את נח כ־שורד טראומה קולקטיבית.
העולם נחרב, והוא נשאר לבדו עם משפחתו.
הפסוק "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" — נשתכרותו — מוסברת לא כסמל לחטא, אלא כביטוי של כאב, הלם ונסיון לשכוח.
חוקרים כמו דניאל סמית-כריסטופר (Daniel L. Smith-Christopher) טוענים שנח מייצג את האדם אחרי השואה/אסון — אדם שחי עם אשמה על כך ששרד כשהאחרים לא.

---

3. נח כדמות אתית אמביוולנטית​

בקריאה אתית-ספרותית (כמו אצל Phyllis Trible ו־Ellen Davis) נח נבחן בשאלה:
האם הוא צדיק באמת, אם לא נאבק על חיי אחרים?
במובן זה הוא נתפס כדמות א־מוסרית חלקית – טוב לב, אך נעדר אחריות קולקטיבית.
יש מי שרואים בו התגלמות האדם המודרני – שממלא את חובתו האישית, אבל אינו מתקומם נגד הרוע שסביבו.

 

[לאווילי]

דא ענטפערט ער מיר, ווי אזוי מען האט אנגעקוקט נח נאכן קריג:

1. נח כסמל ה"ניצול השותק"​

לאחר השואה, הוגים יהודים ונוצרים קראו את סיפור נח בעיניים חדשות.
נח הפך למעין אלגוריה לאדם ששורד אסון, אבל לא מתקומם נגדו.

• אלי ויזל, למשל, אמר שנח היה "צדיק — אבל לא קדוש".
  הוא ניצל, אך שתק; לא התפלל, לא מחה, לא בכה על העולם.
  ויזל רואה בו מעין סמל ליהודים ששרדו את השואה אך נותרו עם אשמת השורד — “למה אני חי והם לא?”.
• הרב יונתן זקס כתב ש"נח מייצג את האדם המוסרי־הפרטי בעולם מושחת ציבורית".
  הוא שומר את חוקיו האישיים, אך איננו מנהיג, ולכן הוא ניצל אך לא מושיע.

---

2. נח כאזהרה מוסרית – "הטוב שאינו עושה טוב"​

פילוסופים של המאה ה־20 (כמו חנה ארנדט או ז'אן-פול סארטר) משתמשים בדמות נח כדוגמה ל־"הבנאליות של הצייתנות".
הוא אדם שאינו רע, אך גם לא שואל שאלות.
הוא מתנהל "על פי הנהלים", ובכך – בלי כוונה – נעשה חלק ממנגנון ההשמדה האלוהי.
בעיניים מודרניות, נח הוא איש טוב שלא עשה מספיק.
יש חוקרים שקוראים לו “The Righteous Bystander” – הצופה הצדיק, אך הצופה בלבד.

---

3. נח כמודל של הישרדות – לא של קדושה​

בקריאה פסיכואנליטית (כמו אצל D.W. Winnicott ו־Eric Fromm) נח מייצג איש שמצמצם את עולמו כדי לשרוד.
הוא לא בונה חברה, הוא בונה תיבה.
יש בו משהו "ילדי" – נאמן, תמים, אבל גם מפוחד.
הוא מתפקד היטב בזמן אסון, אך אינו מסוגל ליצור מחדש עולם בריא.
זה מסביר מדוע הסיפור מסתיים בדור של קללה ובלבול (קללת כנען, מגדל בבל) – נח שמר על החיים, אך לא הבריא את האנושות.

---

4. נח בעיני חוקרי מוסר בני זמננו​

חוקרים מודרניים של אתיקה אזרחית, כמו Avishai Margalit ("החברה ההגונה") או Michael Walzer, רואים בנח את אב־הטיפוס של האדם ההגון בעולם מושחת – הוא אינו מושלם, אבל הוא גם לא משתף פעולה עם הרוע.
המסר שהם רואים:
לפעמים אין ביכולתך לתקן את העולם, אבל אל תצטרף להרס שלו.


זו כבר תפיסה מוסרית מינימליסטית:
נח אינו גיבור של מוסר עליון, אלא של הישרדות מוסרית — אדם שממשיך להיות אדם גם כשהכול קורס.

---

5. נח כסמל לתקווה שקטה​

למרות כל הביקורת, יש חוקרים הרואים בו גם דמות של תקווה ויכולת שיקום.
העולם נהרס, והוא נוטע עץ חדש (הכרם).
העורב והיונה מבשרים עולם מתחדש.
כך שהמחקר המודרני שומר על איזון:
נח אינו "צדיק עליון", אך גם לא סמל של כישלון — אלא דמות אנושית מאוד, עם חוזקות וחולשות, שמלמדת אותנו מהו טוב קטן בעולם רע גדול.