ווער האט געשריבן דעם זוהר הק'

[וחי בהם]

בזוהר השבוע פרשת יתרו, שימו לב:
דָּבָר אַחֵר לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה - רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךְ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךְ. כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִזָּהֵר עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לְהִזָּהֵר
שֶׁלֹּא יִטְעֶה בָהֶם, וְשֶׁלֹּא יוֹצִיא מֵהַתּוֹרָה מַה שֶּׁלֹּא יוֹדֵעַ וְלֹא קִבֵּל מֵרַבּוֹ. שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹמֵר דִּבְרֵי תוֹרָה מַה שֶּׁלֹּא יוֹדֵעַ וְלֹא קִבֵּל מֵרַבּוֹ, עָלָיו כָּתוּב לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַבָּא, בִּזְמַן שֶׁנִּשְׁמָתוֹ תִּרְצֶה לְהִכָּנֵס לִמְקוֹמָהּ, דּוֹחִים אוֹתָהּ הַחוּצָה, וְתֻשְׁמַד מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁצְּרוּרָה בִּצְרוֹר חַיֵּי שְׁאָר הַנְּשָׁמוֹת. (רבי יהודה אומר מכאן) כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךְ. קוֹלֶךְ - זוֹהִי נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, עַל זֶה כָּתוּב כִּי ה' אֱלֹהֶיךְ אֵל קַנָּא. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁמְּקַנֵּא לִשְׁמוֹ בַּכֹּל. אִם מִשּׁוּם הַפַּרְצוּפִים מְקַנֵּא לִשְׁמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁמְּשַׁקֵּר בִּשְׁמוֹ, אוֹ מִשּׁוּם הַתּוֹרָה.

השאלה אם הרמד"ל כיוון גם לעצמו או שכשם שר' יצחק לא אמר את המימרא כך הרמד"ל לא פחד לכתוב דברים שלא שמע מרבותיו.

 

[וחי בהם]

 

[וחי בהם]

 

[אפענער]

עם כל זה איז א לשון פון רס"ג? איך האב עס נישט געטראפן פאר משפחת אבן תיבון. אויב רעדט מען פון כתבי רס"ג וואס זענען מתורגם איז דאך עס אויך זיי. https://kraimel.community.forum/threads/ww-r-ht-g-srybn-d-m-zwhr-hq.379/post-53416

 

[וחי בהם]

עם כל זה איז א לשון פון רס"ג? איך האב עס נישט געטראפן פאר משפחת אבן תיבון. אויב רעדט מען פון כתבי רס"ג וואס זענען מתורגם איז דאך עס אויך זיי. https://kraimel.community.forum/threads/ww-r-ht-g-srybn-d-m-zwhr-hq.379/post-53416

Click to shrink...

 

[אפענער]

View attachment 12821View attachment 12823

Click to shrink...

די תרגום פון ספר אמונות ודעות קומט פון ר' יהודה אבן תיבון

 

[וחי בהם]

 

[וחי בהם]

 

[וחי בהם]

בזכות הרמד"ל החידושים ממשיכים

זמן כתיבת רע"מ​

בסוף פרשת כי תצא יש סיג ושיח מרתק בין רשב"י לנשמת משה ולמשה החי. ואומר לו רשב"י: רעיא מהימנא "בפרשתא דא,הוה אדכר כנישו דילך לההוא עלמא, דכתיב עלה אל הר העברים הזה הר נבו וגו', וראית אותה ונאספת אל עמך וגו', כאשר נאסף אהרן אחיך וגו'.בהאי פרשתא אית לך לאהדרא לעלמא, ולהחיות,ולאעלא לארעא דישראל"....,

הזוהר המתורגם - ספר דברים
בֵּין כָּךְ קָם הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְאָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם, הֲרֵי כָּאן רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, שֶׁבּוֹ נֶאֱמַר (במדבר יב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד, עַד כָּעֵת (שמות ב) וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ. הֲרֵי כָּאן וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, שֶׁשָּׁקוּל לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּבוֹ (תהלים לג) מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ. שֶׁבּוֹ נֶאֱמַר עַל דּוֹר הַגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה, (ישעיה נג) וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. וְהוּא כָּלוּל בְּעֶשֶׂר מִדּוֹת, שֶׁבִּגְלָלָן אָמַרְתָּ (בראשית יח) לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. רֵד עָלָיו לְהַשְׁגִּיחַ עַל הָעוֹלָם וְקַיֵּם דְּבָרֶיךְ, שֶׁאַתָּה אֱמֶת וְכָל דְּבָרֶיךְ אֱמֶת
וּבַעָלֵי הַמִּשְׁנָה לֹא נוֹדְעוּ לָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן. אֵלִיָּהוּ, בִּשְׁבוּעָה עָלֶיךְ בְּשֵׁם יְהָו''ה וּבִשְׁמוֹ הַמְפֹרָשׁ, גַּלֵּה אוֹתוֹ לְכָל רָאשֵׁי בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה שֶׁיֵּדְעוּ אוֹתוֹ וְלֹא יִתְחַלֵּל יוֹתֵר, שֶׁבּוֹ נֶאֱמַר (לגבי העולם) (ישעיה נג) וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ. אֵין לְךְ צֹרֶךְ לָקַחַת רְשׁוּת, שֶׁהֲרֵי אֲנִי שָׁלִיחַ שֶׁל רִבּוֹן הָעוֹלָם, וְיָדַעְתִּי שֶׁאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁיּוֹדֶה לְךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו, וְיַעֲלוּ בָנֶיךְ בִּגְלָלוֹ, מַעְלָה וּמַטָּה. וְלֹא תִתְעַכֵּב לַעֲשׂוֹת לֹא שָׁבוּעַ, וְלֹא חֹדֶשׁ, וְלֹא שָׁנָה, אֶלָּא מִיָּד.


לא מן הנמנע שקטע זה נכתב בפרשת פנחס והיינו חודש תמוז שנת ס"ו שבוע שחל בו שבעה עשר בתמוז שהרמד"ל חיכה בקוצר רוח שרוח משה רבינו תתלבש בו ובכל זאת יזכו לגאולה בשנת ס"ו בימי בין המצרים. למעשה פרשת פנחס היא הארוכה ביותר ברעיא מהימנא. גם בקטעים הללו בפרשת כי תצא רומז הרמד"ל שכעת זכה לאספקלריא המאירה כנז"ל.

 

[וחי בהם]

סיפר רבי מנשה מאיליה, תלמידו של הגר"א מוילנה:
"אמרו בפני המגיד מדובנה, על הפסוק 'נקבה שכרך עלי ואתנה', שלבן אמר ליעקב שיתן לו נקֵבה [-אישה] בשכרו.
והרבה המגיד מדובנה לגנות זה הפירוש, שהוא זר מאוד".

"ואחרי זה הראו לו בזוהר מפורש כזאת,
אבל גבהה דעתם מדעתנו".
(הסיפור מתוך פתיחת הספר 'אלפי מנשה')

וזה לשון הזוהר (דף קסא ע"א):

תרגום:
וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךְ עָלַי וְאֶתֵּנָה. מַה זֶּה נָקְבָה? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אוֹתוֹ רָשָׁע אָמַר, אֲנִי רוֹאֶה שֶׁיַּעֲקֹב לֹא מִסְתַּכֵּל אֶלָּא בִּנְקֵבוֹת, וּמִשּׁוּם זֶה יַעֲבֹד אוֹתִי. אָמַר נָקְבָה שְׂכָרְךְ, הִנֵּה נְקֵבָה, שֶׁהִיא שְׂכָרְךְ, כְּבָרִאשׁוֹנָה. וְאֶתֵּנָה, אֱמֹר בְּאֵיזוֹ נְקֵבָה הִסְתַּכַּלְתָּ וְאֶתֵּנָה, וַעֲבֹד אוֹתִי בִּשְׁבִילָהּ.

 

[וחי בהם]

פילע האבן זיך געמוטשעט וויאזוי לוד איז אין זוהר אריבערגעפארן פון צענטער פונעם לאנד צום גליל. פשוט, דער 'ווייז' (Waze) פונעם רמד"ל איז געווען קאליע. דער מרחק צווישן שכם און חברון איז בערך ניינציג קילאמעטער וזה לשונו בספר הנפש החכמה.

 

[ריבי]

סיפר רבי מנשה מאיליה, תלמידו של הגר"א מוילנה:
"אמרו בפני המגיד מדובנה, על הפסוק 'נקבה שכרך עלי ואתנה', שלבן אמר ליעקב שיתן לו נקֵבה [-אישה] בשכרו.
והרבה המגיד מדובנה לגנות זה הפירוש, שהוא זר מאוד".

"ואחרי זה הראו לו בזוהר מפורש כזאת,
אבל גבהה דעתם מדעתנו".
(הסיפור מתוך פתיחת הספר 'אלפי מנשה')

וזה לשון הזוהר (דף קסא ע"א):

תרגום:
וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךְ עָלַי וְאֶתֵּנָה. מַה זֶּה נָקְבָה? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אוֹתוֹ רָשָׁע אָמַר, אֲנִי רוֹאֶה שֶׁיַּעֲקֹב לֹא מִסְתַּכֵּל אֶלָּא בִּנְקֵבוֹת, וּמִשּׁוּם זֶה יַעֲבֹד אוֹתִי. אָמַר נָקְבָה שְׂכָרְךְ, הִנֵּה נְקֵבָה, שֶׁהִיא שְׂכָרְךְ, כְּבָרִאשׁוֹנָה. וְאֶתֵּנָה, אֱמֹר בְּאֵיזוֹ נְקֵבָה הִסְתַּכַּלְתָּ וְאֶתֵּנָה, וַעֲבֹד אוֹתִי בִּשְׁבִילָהּ.

View attachment 12996

Click to shrink...

עס איז גאנץ א גוט פשט גראדע
פארוואס האט ער עס מגנה געוועהן , יעקב האט דאך אויך געזאגט, אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה.

 

[ריבי]

פילע האבן זיך געמוטשעט וויאזוי לוד איז אין זוהר אריבערגעפארן פון צענטער פונעם לאנד צום גליל. פשוט, דער 'ווייז' (Waze) פונעם רמד"ל איז געווען קאליע. דער מרחק צווישן שכם און חברון איז בערך ניינציג קילאמעטער וזה לשונו בספר הנפש החכמה.

Click to shrink...

ביי ניינציג קילאמעטער וואס איז נישט אזא ווייטער מרחק, פאסט זיך צופרעגען, פארוואס האט ער נישט קאנטיניוט מיט זיין מסע ביז חברון, און ער האט זיך אפגעשטעלט אין שכם פאר 18 חדשים
נאר עס איז געוועהן על פי הדיבור .
דברי פי חכם חן

 

[וחי בהם]

מבזה גם את יצחק אבינו ומשווה אותו לעשיו רח"ל
הזוהר פרשת תולדות (דף קלז ע''ב) כותב שיצחק הוא בבחינת "מצא מין את מינו" עם עשו: "אמר אותו הילד, בנו של רבי יהודה, אם כך, למה לא אהב יצחק את יעקב כל כך כמו עשו הואיל והיה יודע שהוא עתיד לקיים ממנו שנים עשר שבטים? אמר לו, יפה אמרת, אלא כל מין אוהב את מינו ונמשך והולך מין אחר מינו... בוא וראה, עשו יצא אדם, ככתוב "ויצא הראשון אדמוני כלו וגו"', והוא המין של יצחק, שהוא הדין הקשה שלמעלה, ויצא ממנו עשו, הדין הקשה למטה, שדומה למינו, וכל מיני הולך למינו, ועל כן אהב את עשו יותר מיעקב, ככתוב "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו". ובזוהר בשלח כתב(מ"ו ע"ב): "ואמר רבי אבא, כתוב "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו", למה? הרי בארנו, שמי שאוהב רשעים, כך הוא".

ובספר "הנפש החכמה" הוסיף רבי משה די ליאון פרפרת נאה: "שמעתי בעניין יצחק שהיה בעל צייד ומכלה חמתו וגבורתו בחיות, ועל כן היה אוהב עשו ומה ששאל לאכול קודם ברכה כדי לשמח מדתו כי מידת הדין צריכה שמחה".

 

[וחי בהם]

ביי ניינציג קילאמעטער וואס איז נישט אזא ווייטער מרחק, פאסט זיך צופרעגען, פארוואס האט ער נישט קאנטיניוט מיט זיין מסע ביז חברון, און ער האט זיך אפגעשטעלט אין שכם פאר 18 חדשים
נאר עס איז געוועהן על פי הדיבור .
דברי פי חכם חן

Click to shrink...

לא הבנת דבריו. הרמד"ל רצה לבאר למה לא נקברה שרה במערת המכפלה יחד עם האבות, וביאר שהשי"ת סיבב שילך לשכם כדי שיקברנו "בדרך הגלוי", ונמצא לדבריו שבית אל ובית לחם קרובים לשכם יותר מאשר חברון, ודפח"ח.

 

[וחי בהם]

חשיפה ראשונה!
"מטבע הפפיון" - זה המטבע שהתיקוני זוהר ורעיא מהימנא זועק עליו וקרא לו "ממון השקר"

בין שמיא לארעא: משבר המיסוי והמטבע בקסטיליה בראי התיקוני זוהר והרעיא מהימנא

כחוקר המבקש לפענח את צפונותיה של ספרות הזוהר, עלינו להכיר בכך שהטקסט המיסטי אינו מרחף בחלל תיאולוגי מופשט. חיבורי "השכבה המאוחרת" של הקורפוס הזוהרי – ה"רעיא מהימנא" ו"תיקוני הזוהר" – אינם רק דרושים קבליים; הם מהווים הרמנויטיקה מטאפיזית נוקבת למציאות הסוציו-אקונומית המדממת של יהדות קסטיליה בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14.

מסמך זה ינתח את הממשק שבין הפיננסים למיסטיקה, תוך חשיפת האופן שבו המיסוי הדרקוני והונאת המטבע המלכותית תורגמו לשפה של זיכוך רוחני וחורבן קהילתי.

1. המטפיזיקה של העוני: המעבר ממוות פיזי למחיקה כלכלית
הפרדיגמה של הגלות האחרונה, כפי שהיא מנוסחת ב"רעיא מהימנא", מציגה שינוי אונטולוגי בתפיסת הענישה האלוהית. בניגוד ליציאת מצרים, שאופיינה בכליה פיזית של דור המדבר, הגלות הנוכחית מוגדרת דרך "מוות כלכלי". העוני אינו נתפס עוד כתוצר לוואי מקרי של הגלות, אלא ככלי אסטרטגי של זיכוך דתי הממיר את המיתה הביולוגית במחיקה חומרית.
ברעיא מהימנא נכתב:

"שיבאו ימים שיתקים בהם כיציאת מצרים... ובגלות האחרונה אין מיתה, אלא עני, שעני חשוב כמת".
הגדרה זו, הנשענת על הפסוק "ואת עם עני תושיע", משרטטת את העוני כמעין "הגנה רוחנית" (וחסו בשם ה'). בעוד שהגוף נותר בחיים, המעמד והיכולת הכלכלית נמחקים, ובכך הופך העני ל"מת" בעיני הממסד החברתי. אז מה? המשמעות היא שהגדרת העני כ"מת" משנה את תפיסת החובה הקהילתית; היא הופכת את ההתעלמות ממצוקת העני לאקט של רצח רוחני. זהו כלי ביקורתי חריף המופנה כלפי האליטה, של המאה ה-14.

2. האנטומיה של הלחץ: גזירות המיסוי תחת פרננדו הרביעי

קסטיליה של ראשית המאה ה-14 הייתה נתונה תחת מערכת של "פיאודליזם פיסקאלי" אלים. תחת פרננדו הרביעי, המיסוי הפך למנגנון של שעבוד פוליטי, המנצל את הסטטוס המשפטי של היהודים כ"רכוש המלך" (Sicut proprium). הגדרה זו הותירה את הקהילה חשופה לחלוטין לגחמות הכתר, כשהמיסוי משמש כזרוע ארוכה לריקון הון הקהילה.
מפת המיסוי כללה רכיבים מעיקים:

• הסרביסיו (Servicio): מס גולגולת שנגבה כסכום גלובלי מהקהילה. הנטל היה כה כבד עד שקהילות נאלצו למשכן נכסי הקדש כדי לעמוד במכסה.

• הלוואות כפויות: כלי למימון ה"רקונקיסטה" וסכסוכי אצולה. הכתר דרש מהעשירים "הלוואות" שלעיתים נדירות הוחזרו, ובכך מחק את עודפי ההון הפרטיים.

• המונדה פוררה (Moneda Forera): הונאה צינית במיוחד. זהו מס שנגבה מדי שבע שנים כהתחייבות מלכותית שלא להפחית את ערך המטבע. פרננדו הרביעי גבה את המס, אך הפר את החוזה המוסרי והפיננסי ובכל זאת דילל את המטבע.

הטקסט הזוהרי מכנה את העשירים בשם "נרפים", בהשאלה מתלונת פרעה ("נרפים אתם נרפים... תכבד העבודה"). הביקורת היא פנימית: העשירים משתמשים בכובד המס כתירוץ שקרי להתנערות מצדקה ותמיכה בלומדי הקבלה ("משקרים ואומרים שכבד המס עליהם... ובגלל זה לא יעשו טובות"). המיסוי הפך למנגנון של "מלחמה כלכלית" שנועדה לדחוק את היהודים ממעגלי הייצור, תוך יצירת קרע מוסרי בתוך הקהילה.

3. נקודת המפנה: קורטס מדינה דל קמפו (1305) והחנק הכלכלי

יוני 1305 (סיון ה'ס"ה) מסמן את הפיכת האנטישמיות הכלכלית למדיניות רשמית בכינוס הקורטס במדינה דל קמפו. תחת לחץ האליטות העירוניות הנוצריות, הוטלו גזירות שנועדו לחסל את בסיס הכוח הכלכלי היהודי: איסור מוחלט על חכירת מיסים (Almojarifazgo) ואיסור על רכישת נדל"ן מנוצרים.

4. "ממונא דשקרא": הונאת המטבע והאלכימיה של השלטון

אחד הביטויים החריפים ביותר בתיקוני הזוהר הוא המונח "ממונא דשקרא" (ממון של שקר). אין זה משל מופשט, אלא ניתוח טכני של "הונאה נומיסמטית" מלכותית. פרננדו הרביעי, שנקלע לחובות עקב מלחמות האזרחים, הציף את השוק במטבע ה**"פפיון"** (Pepión). בעוד שהתקן הרשמי עמד על כ-16.6% כסף, המציאות בפועל, באמצעות פרקטיקת "דגדוג הסעד" (Chatouiller le remède), הייתה ירידה לטווח של 7.5% עד 8.3% כסף בלבד.

התיקונים (תיקון ע', קכ"ח ע"ב) מתארים זאת בדייקנות מטאפורית:

"דמשקר מונייטא דמלכא, דמערב כספא בעופרת".
הטקסט משתמש במושג "לובן של שקר" (Loven de-Shakra) כדי לתאר את התהליך המטלורגי שבו מטבעות נחושת ("Prieto" - כסף שחור) עברו הלבנה כימית בחומצות כדי להיראות כ"כסף לבן" (Blanca). ברגע שהמטבע עבר מיד ליד, הציפוי נשחק והנחושת האדומה/שחורה נחשפה. אז מה? המלווים היהודים נלכדו ב"מלקחיים פיננסיים": הם הלוו הון ב"מטבעות לבנים" (איכותיים) אך אולצו לקבל החזרים ב"מטבעות פפיון" שחוקים, בעוד שחוקי הכנסייה אסרו עליהם להעלות את הריבית כדי לגדר את הסיכון האינפלציוני.יתכן מאוד והזוהר בדבריו : "ואלה שיש להם נסתר וגנוז הממון מבפנים, שהוא תכן, כמו תוך האוצר ותבה, מתקים בהם ותכן לבנים תתנו. וזה כספים לבנים שיהיו באותו דור." רומז על עובדה היסטורית - העלמת מטבעות: הסוחרים והציבור, שהבינו מיד שהמטבעות החדשים שווים פחות, הסתירו את המטבעות הישנים והטובים.

5. עדות בזמן אמת: המקובל ככרוניקן של חורבן כלכלי

קיימת הלימה כרונולוגית מצמררת בין שנות המשבר לבין כתיבת התיקונים. בשנת 1306, בעוד ר' משה די ליאון (רמד"ל) שוהה בויאדוליד, הגיע המשבר לשיאו. המלך פרננדו הרביעי הודה רשמית בקורטס באחריותו לנזק הכלכלי, בציינו כי "רוב הרכוש המטלטל (Mueble) של נתיניו אבד".

המצוקה הוחרפה באפריל ויוני 1306, כאשר המלך גבה חמישה "סרביסיוס" בלתי חוקיים, ללא הסכמת הקורטס, כדי לממן "סולדאדס" (תשלומים לאצולה). הוא מתייחס בכאב לגזירת הגירוש בצרפת לצד עול המסים הכבד בספרד. לשונו המדויקת היא: 'בהקדשי בכם בייסורין אשר תתייסרו בארצות הגויים: חסידי אשכנז במיתת חרב (כוונתו ל-"פרעות רינדפלייש" בה נעקדו קהילות שלמות בגרמניה בשנת ה'נח-נט), צדיקי צרפת במיתת חרב וגירוש, נדיבי ספרד 'במסים גדולים מאד''. מדבריו אלה אנו מקבלים תמונה בהירה ונוספת של אותה תקופה קשה, של גזרות הגירוש ועול המיסים, שגם ברעיא מהימנא וספר המלכות (כדלהלן) דברו עליהם באותה תקופה ממש. ר' יצחק מעכו רעה בגזירת המיסים גזרה קשה ואיומה ומשווה אותם לאיומות שבגזירות שעברו היהודים באותו דור, גזירה שעלולה היתה למוטט את כל הקהילה בספרד. אז מה?

אנפין מסטרא דימינא בישא עופרת. והנה אימה חשכה גדולה נפלת עליו, והאי ליחה איהי זוהמא דהטיל נחש בחוה, ומסטרא דיליה (ומצידו) תכבד העבדה (שמות ה ט), ומסטראה (ומצידו) ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה (שמות ה ט), ומסטראה ויכבד לב פרעה (שם ט ז) ועבדיו, ואיהי כובד המס וכובד המלאכה.
הקריסה הייתה כה טוטאלית עד שעשירי הקהילה חדלו לתמוך בלומדי הקבלה ובמפעלו של הרמד"ל. הפסוק "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" הופך כאן למרמז אישי טרגי: המשבר הפיננסי חנק את מפיץ הקונטרסים של הזוהר, והותיר את המחבר בעוני מרוד.

6. "כלי חמס": הביקורת על המנגנון היהודי בשירות הכתר
הביקורת הזוהרית אינה פוסחת על ה"ערב רב" הפנימי – האליטה היהודית ששימשה כזרוע המבצעת של הדיכוי הפיסקאלי. דמויות כמו דון יהודה אברבנאל ושמואל דה בלוראדו, ששימשו כגזברים ומוכסים ראשיים, מזוהים בטקסט כמי שמאפשרים את החנק הכלכלי של אחיהם.

הזוהר משתמש במונחים קשים של "עמלקים" ו-"רפאים":

• רפאים: מי ש"מתרפים" מהתורה ומהצלת ישראל למרות כוחם בחצר המלוכה.
הרפאים - מין רביעי, אם יראו את ישראל בדחק, מתרפים מהם, ויש להם רשות להצילם ולא רוצים. ומתרפים מהתורה ומאלה שמשתדלים בה לעשות טוב עם עובדי כוכבים ומזלות.

• כלי חמס: הפקידים המשתפים פעולה עם דילול הכסף וגביית המיסים הבלתי הוגנת.

בתיקון ס"ט נכתב: "ודאי זהו קול דמי אחיך צעקים אלי... שעתידים לגזל אותם בני קין, ערב רב". אז מה? השחיתות הפנימית וההתבטלות בפני הכתר נתפסו כגורם המפרק את החוסן הקהילתי, והופכות את המשבר הכלכלי לחורבן מוסרי אנוש.

7. סיכום: העוני כחותם הגלות והתקווה לישועה
המציאות של קסטיליה בשנים 1305–1306 יצרה "סערה מושלמת" של מיסוי חריג, איסור השקעה בנדל"ן והונאה מוניטרית ממסדית. ספר התיקונים והרעיא מהימנא הם התגובה המטפיזית הנואשת למציאות זו.

 

[ריבי]

לא הבנת דבריו. הרמד"ל רצה לבאר למה לא נקברה שרה במערת המכפלה יחד עם האבות, וביאר שהשי"ת סיבב שילך לשכם כדי שיקברנו "בדרך הגלוי", ונמצא לדבריו שבית אל ובית לחם קרובים לשכם יותר מאשר חברון, ודפח"ח.

Click to shrink...

איך זעה נישט ווי ער רעדט פון שרה וואס איז נקבר אין מערת המכפלה , פונדעם שטיקעל וואס דו האסט מעתיק געוועהן וויל ער מסביר זיין פארוואס רחל איז נקבר בדרך, ווייל יעקב האט זיך אויפגעהאלטען אין שכם 18 חדשים ממילא איז אויס געקומען אז רחל נקברה בדרך אין בית לחם , אמעהר ער האט זיך גיקענט צואיילען וואלט ער וועהן גיקענט איהר לייגען אין חברון .
איז דאך באקאנט דער רמב״ן, ווייל יעקב האט גיהאט צוויי אחיות פאר נשים, איז ווען ער איז געקומען קיין ארץ ישראל, וואס דארט האבען שוין די אבות נוהג געוועהן די דיני תורה, איז רחל גישטארבן .רש״י נעמט אהן וועגן רחל מבכה על בניה,האט מען געפיערט אז זי זאל זיין אין בית לחם
זאגט דער רמד״ל, נאך א טעם פארוואס איז בדרך
ווייל בדרך הגלוי - איך האב נישט קיין אהנונג וואס ער מיינט, איז דבריו צריכין לימוד, אבער איך ווייס נישט ווי דער Waze קומט דא אריין .

 

[ריבי]

מבזה גם את יצחק אבינו ומשווה אותו לעשיו רח"ל
הזוהר פרשת תולדות (דף קלז ע''ב) כותב שיצחק הוא בבחינת "מצא מין את מינו" עם עשו: "אמר אותו הילד, בנו של רבי יהודה, אם כך, למה לא אהב יצחק את יעקב כל כך כמו עשו הואיל והיה יודע שהוא עתיד לקיים ממנו שנים עשר שבטים? אמר לו, יפה אמרת, אלא כל מין אוהב את מינו ונמשך והולך מין אחר מינו... בוא וראה, עשו יצא אדם, ככתוב "ויצא הראשון אדמוני כלו וגו"', והוא המין של יצחק, שהוא הדין הקשה שלמעלה, ויצא ממנו עשו, הדין הקשה למטה, שדומה למינו, וכל מיני הולך למינו, ועל כן אהב את עשו יותר מיעקב, ככתוב "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו". ובזוהר בשלח כתב(מ"ו ע"ב): "ואמר רבי אבא, כתוב "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו", למה? הרי בארנו, שמי שאוהב רשעים, כך הוא".

ובספר "הנפש החכמה" הוסיף רבי משה די ליאון פרפרת נאה: "שמעתי בעניין יצחק שהיה בעל צייד ומכלה חמתו וגבורתו בחיות, ועל כן היה אוהב עשו ומה ששאל לאכול קודם ברכה כדי לשמח מדתו כי מידת הדין צריכה שמחה".

Click to shrink...

אן אינטערעסאנטע רעיון אין זוהר דא , אז דוקא יצחק וואס איז געוועהן נוטה צו מדת הדין האט געהאט די מעלה פון קירוב - מקרב צוזיין דע אטד - ווייל די ריחוק פון יידישקייט, קומט פון מדת הדין דער אטד, איז ערפינדלעך גיוועהנליך, אין ער קען נישט סובל זיין קיין עוולות, וואס ער זעהט אין זיין קאמיוניטי, און דאס ברענגט לרעות בשדות אחרים,
ווי איהם דאכט זיך אז דארט איז די גראז מער גרין - איז יצחק מיט זיין מדת הדין, האט געהאט א פילינג צו די נטיה, האט ער ארויס געוויזען זיין ליבע צו עשיו איהם אריינצוברענגען לקדושה, און דאס איז געוועהן די סיבה פאר וואס ער האט איהם געוואלט בענטשען,להכניסו בבריתו של אברהם, אבער רבקה האט נישט ארויס געהאט די עומק פון יצחק׳ס מחשבה, האט זי אהנגעשטעלט די פרשה מיט יעקב אין די בגדי חמודות,-דער שפת אמת און אנדערע זענען מסביר די טובה וואס וואלט געוועהן ווען עשיו קריגט וועהן די ברכות , אין תלמוד שבת איז אויך דא א הערליכע אגדה ווי יצחק דוקא וואס איז מדת הדין, איז מלמד סנגוריא אויף כלל ישראל, און ער זאגט פאר גאט פלגא עלי ופלגא עלך, דער זוהר איז מלא עמקות און חידושים.
סתם מעתיק זיין, ווי א מריק מכלי אל כלי אזוי אויבערפלעכליך, איז מבזה דעם מעתיק, דער מועתק בלייבט א ספר קדוש אל תגע בו יד

 

[ריבי]

בזוהר השבוע פרשת יתרו, שימו לב:
דָּבָר אַחֵר לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה - רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךְ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךְ. כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִזָּהֵר עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לְהִזָּהֵר
שֶׁלֹּא יִטְעֶה בָהֶם, וְשֶׁלֹּא יוֹצִיא מֵהַתּוֹרָה מַה שֶּׁלֹּא יוֹדֵעַ וְלֹא קִבֵּל מֵרַבּוֹ. שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹמֵר דִּבְרֵי תוֹרָה מַה שֶּׁלֹּא יוֹדֵעַ וְלֹא קִבֵּל מֵרַבּוֹ, עָלָיו כָּתוּב לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַבָּא, בִּזְמַן שֶׁנִּשְׁמָתוֹ תִּרְצֶה לְהִכָּנֵס לִמְקוֹמָהּ, דּוֹחִים אוֹתָהּ הַחוּצָה, וְתֻשְׁמַד מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁצְּרוּרָה בִּצְרוֹר חַיֵּי שְׁאָר הַנְּשָׁמוֹת. (רבי יהודה אומר מכאן) כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךְ. קוֹלֶךְ - זוֹהִי נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, עַל זֶה כָּתוּב כִּי ה' אֱלֹהֶיךְ אֵל קַנָּא. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁמְּקַנֵּא לִשְׁמוֹ בַּכֹּל. אִם מִשּׁוּם הַפַּרְצוּפִים מְקַנֵּא לִשְׁמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁמְּשַׁקֵּר בִּשְׁמוֹ, אוֹ מִשּׁוּם הַתּוֹרָה.

השאלה אם הרמד"ל כיוון גם לעצמו או שכשם שר' יצחק לא אמר את המימרא כך הרמד"ל לא פחד לכתוב דברים שלא שמע מרבותיו.

Click to shrink...

אין תלמוד מסכת סוכה איז דא א מימרא פון רבי אליעזר בן הורקנוס ווי ער איז מעיד אויף זיך - ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותי -און אויף זיין רבי רבן יוחנן בן זכאי זאגט אויך דארט די תלמוד - ולא אמר דבר שלא שמע מרבותיו - איז דער מאמר אין זויהר יסודתו בהדרי קודש, נאר ער איז עס תולה אין רבי יצחק,אזוי ווי דער סדר אין זוהר איז צו תולה זיין מימרות אין אנדערע , אבער כמעט אלעס וואס שטייט אין זוהר, איז מסורת, מיט מקורות אין תלמוד און מדרשים - און הגדיל לעשות בזה הגאון רבי ראובן מרגליות, אין זיין חיבור שערי זוהר, מיט טויזענטער מראה מקומות, אויף מקורות פון די ספרי זוהר.