ייסורי הרמד"ל
ועוד, כן איש נודד ממקומו, זה משה
לאורך הדורות, דמותו של רבי משה די ליאון (הרמד"ל) נותרה אפופה בסוד, אך עיון מעמיק בכתביו העבריים אל מול חיבורי ה"רעיא מהימנא" וה"תיקונים" חושף הרבה מעבר להקבלה רעיונית; הוא חושף זהות רוחנית וביוגרפית מובהקת. הרמד"ל אינו רק פרשן של תורת הסוד, אלא הוא חי את הוויית ה"רעיא מהימנא" – משה רבנו – בבשרו ובנפשו.
הציר המרכזי העובר כחוט השני בין הכתבים הוא מוטיב הנדודים. אין אלו נדודים של חוסר מנוחה בלבד, אלא השתקפות של מצב השכינה בגלות. הרמד"ל רואה בטלטולי חייו, בעוניו ובייסוריו האישיים – ובמיוחד בפירוד מביתו – הוכחה היסטורית ורוחנית לכך שהוא פועל כבבואה חיה של משה רבנו, "האיש הנודד", המבקש לתקן את חורבן בתי הצדיקים ולהפוך את ה"נחש" ל"מטה" דרך כוח הגלות והתשובה.
בהקדמת תיקו"ז:
ועוד, כן איש נודד ממקומו, זה משה, שכתוב והאיש משה ענו מאד, שגרשה רוחו אחריהם. ועוד, כן איש נודד ממקומו - מי שהוא איש צדיק שהולך נע ונד ממקומו כמו השכינה, שנאמר בה ולא מצאה היונה מנוח, שכך פרשוהו רבותינו, בזמן שנחרב בית המקדש, גזר על
בתי הצדיקים שיחרבו, שהולכים כל אחד נודד ממקומו, שדיו לעבד להיות כרבו. וסוד הדבר - נדד הוא ללחם איה.
ואף כך היא רוגזת יותר על נבל כי ישבע לחם, שנאמר בו לכו לחמו בלחמי, שהוא קמצן, נבל בממונו נבל שמו, שאינו נדיב ואינו מזרע האבות, שנאמר עליהם נדיבי עמים נאספו, שהרי קמצן הוא עני הדעת, אחר שלא עושה חסד לבעלי תורה להיות מחזיק בידיהם.
ובאמת עולה מהעדות של הר' יצחק מן עכו שהרמד"ל היה נע ונד בדרכים, וברח ממקומו. אם נשים לב כל הספרים העבריים של הרמד"ל חוברו בעיר "גוודלחרה" ואז כנראה גם חובר הזוהר המרכזי, ואילו בסוף ימיו מצינו שהעתיק מגוריו ל"אווילה" וגם שם לא מצא מנוח ועזב את בני משפחתו, והתיישב בוייאדוליד. בנוסף, העדות של רבי יצחק מעכו על הרמד"ל, שלמרות שקיבל "מתנות רבות זהב וכסף", הוא "היה מפזר" הכל באותו יום, מחזקת את הניגוד שהוא עצמו יצר בין קמצנות "הנבל" לנדיבותו שלו.
הנדודים והבריחה ממקום למקום נתפסים כתהליך של שליטה ביצר וזיכוך רוחני. בתיקון ס' (צג, ע"ב) מוסבר:
׳וכשאדם שולט על יצרו, נהפך הנחש למטה, ואם יצרו שולט עליו, נהפך ממטה לנחש, ומיד וינס משה מפניו. מה זה וינס? אלא כאן רומז שנוי מקום, שברח ממקומו ומלפניו '.
בחיבור רעיא מהימנא (פרשת כי תצא) מתוארת גלותו של משה בלשון קשה, שנדמה כי הרמד"ל השליך על עצמו בנדודיו:
רע"מ כי תצא (ר''פ ע''א): אף על גב דאנת קבור באתר דלאו הגון לך, ערום בלא לבושין דילך, דאינון עור ובשר (תלבישני), נע ונד מאתר דילך, ומטלטל וגלי.
ושם פנחס (רי"ט א): גם כך בן אדם שיושב בעיר שיושבים בה אנשים רעים, ולא יכול לקים מצוות התורה ולא מצליח בתורה - עושה שנוי מקום ונעקר משם, ונשרש במקום שגרים בו אנשים טובים, בעלי תורה, בעלי מצוות.
בתי הצדיקים שיחרבו
נראה מדברי התיקונים שהבאנו לעיל
"בתי הצדיקים שיחרבו" שמבכה את מצבו שמידת השלום לא שרתה בביתו עד כדי דימוי לבית החרב, העדות שהניח את אשתו וביתו חסרי כל, והסכמתם להישבע שהרמד"ל למעשה בדה הזוהר מליבו רק מחזקים זאת. ברע"מ (פנחס רט"ו ב) הוא כותב בדם ליבו, וקושר את הנדודים של משה לאשה אשר בבית:
גם כך צדיק, שהוא מטלטל ממקום למקום, מבית לבית, כאלו יבא בגלגול פעמים רבות, והינו (שמות כ) ועשה חסד לאלפים לאהביו, עד שיזכה לעולם (הבא) שלם. אבל לרשעים לא מביאים יותר משלש פעמים. ואם חזר בתשובה, נאמר בו גלות מכפרת עון... ואין בו אלא אשה רעה, יצר הרע, שנאמר בה אשה רעה צרעת לבעלה. מה תקנתו? יגרשנה ויתרפא, שהיא גורמת (בראשית כג) ויגרש את האדם. האדם - זו הנשמה. א''ת - בת זוג האדם. (משלי כז)
כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. ומשום זה אמר משה, (דברים ג) ויתעבר ה' בי למענכם.
בתיקון ס"ט (ק"ג ע"א) ניתן לזהות את שלבי מסע נדודיו של הרמד"ל. הוא מתאר תהליך שבו הנשמה של משה עוברת טלטלות חוזרות ונשנות כדי להגיע לתיקונה. אם לא הועיל "שינוי מקום", עובר האדם ל"שינוי שם", ובמקרה הקיצוני ביותר – להריסת הבית כולו:
אבל אדם שטרח עליו הקדוש ברוך הוא בגלגול ולא הצליח במקומו, עוקר אותו ממקומו ושם אותו במקום אחר ומשנה לו מקום, וסוד הדבר - ועפר אחר יקח וטח את הבית, וזה שנוי מקום (כאן חסר). אם הצליח, מוטב, ואם לא הצליח, עוקר אותו משם ומרכיב אותו במקום אחר ומשנה את שמו, וזה שנוי השם. אם הצליח, מוטב, ואם לא הצליח, עוקר אותו משם, וזהו ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, ונוטע אותו במקום אחר, ומשנה מעשיו מכל מה שהיה בראשונה, ומכל הציורים שלו משנה פניו ותשלחהו.
וכהמשך לכך בתיקון ע' (קלד ע''א): דגלגולא גרים דא למהוי בר נש צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו, דגופא בישא ואתתא בישא (גוף חולה ואישה רעה) לצדיק איהו עונשא דיליה, דגלגולא מחייב ליה, אמר רבי אלעזר, אבא, אם כן מאי תקנתיה למאן דאיהו צדיק
ואית ליה אתתא בישא, אמר ליה ברי, יעביד ליה
שנוי מקום, ואי לא אתתקנת יתרך לה מניה בגט ויתסי, (מה תקנתו למי שיש לו אשה רעה ולא הועיל שינוי מקום? יגרשנה ויתרפא) ואתנטע באתר אחרא.
ושם בתיקון ע' מהדהד באופן כמעט מצמרר את עדות הר"י מעכו על העוני המחפיר שבו הותיר הרמד"ל את משפחתו, תוך שהוא מפרש את הפסוק "ונתץ את הבית" כחורבן כלכלי ופיזי המביא לתיקון:
אלין אינון ארבע גוונין דאשא דגיהנום, ואתתא בישא מתמן קא אתיא עלה אתמר, ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו בעניותא, דלא אשתאר בביתא, ובגין דא חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידה תהרסנו.
ייסורי הגוף והצרעת
בחיבורו "משכן העדות" (עמ' 71 א'), מפרט הרמד"ל את מסכת ייסוריו ותלאות גופו. מבין השיטין עולה תודעת השליחות הנשגבת שלו לצד ענוותנותו והחשש המתמיד מפני המקטרגים והרודפים. וכך הוא כותב:
והנה כי לא כתבנו אלא כטיפה אחת מן הים הגדול, כי לא מלאנו לבנו לכתוב עומק העניינים והדברים הגדולים הרמים והנשאים, כי הם ראויים להיות גנוזים וסתומים וחתומים במקומם לאותם השרידים שעמלו וידעו' להם כל ימיהם ברוב תעניות וסיגוף גופם ועצמם
עד שנגעו ונתגלו להם,
וכדי שלא יהיו כמטרה לחץ לכל יבא דכל מאן דבעייתא ייתא ויעול לסוד מעלתם.
במילים "עד שנגעו", טמון רמז עמוק לכך שמרוב סיגופים ותעניות הגיע גופו למצב של נגעי צרעת, המהווים זיכוך גמור לחומר. וברע"מ פנחס (רי"ט א), מקשר הרע"מ את הרס הבית והנדודים לצרעת :
כשמתגרש ממקומו וננטע במקום אחר, נאמר בו ולא יכירנו עוד מקומו, בגלל (ויקרא יד) שעפר אחר יקח וטח את הבית. וזהו סוד ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו - אותם עצמות וגידים ובשר שהיה, חזר לעפר. מה כתוב בו? (ישעיה סה) ונחש עפר לחמו,
משום שהיה מנגע. ואחר כך, ועפר אחר יקח וטח את הבית, ובונה לו עצמות וגידים ומתחדש, כמו בית ישן שעושים אותו חדש, ודאי שהוא מתחדש.
וברע"מ בהעלותך (קנ''ג ע''א) : שלך, שנאמר בו ונתן ההוד למשה, נתן בך מצד בינה. משום שבו היית חרב ויבש בכל, בגלל משיח בן אפרים, בתורתך, בנביאותך עליו
, בגופך שסבלת כמה מיני יסורים כדי שהוא לא ימות, ובקשת עליו רחמים.
וכן בתיקוני זוהר תיקון ע (קלד ע''א): דגלגולא גרים דא למהוי בר נש צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו,
דגופא בישא ואתתא בישא לצדיק איהו עונשא דיליה, דגלגולא מחייב ליה.
וכך כתב מפורש בכתביו העבריים של בעל תיקו"ז (כתבים עבריים מאמר א' עמ' 109):
והסוד הנכון שחורה אני בזפת מבחוץ ונאוה אני,
במשה באחרונה תיבת גמא יהיה הגוף שחור מבחוץ ולבן מבפנים כנשמה נעימה הקרוי משה בדיוקנא של תורה ממש הקרויה על שמו שנא' זכרו תורת משה עבדי. ותפתח ותראהו את הילד, כלומר כשפותחים ישראל בתשובה מיד נתגלה להם ותראהו.
הרדיפות והבזיונות
הרמד"ל לא סבל רק מייסורים פיזיים, אלא גם מרדיפות חברתיות ורוחניות. בביטוי שהוזכר לעיל, "שלא יהיו כמטרה לחץ לכל יבא", הוא מביע את חששו המפורש מפני הלועגים עליו ומבזי תורתו. תחושת הנרדפות האינסופית עולה בבירור במקורות הבאים:
רע"מ משפטים (דף קי''ד ע''ב): וכן עתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לך את הגזל שלך, שהוא המטה, שנאמר בו (שמואל ב כג) ויגזל את החנית מיד המצרי, שעליך נאמר איש מצרי. ובגלות שלך ובגלגול שלך יפריש לך ערי מקלט להנצל מכמה שרודפים אחריך שאין להם סוף.
וברע"מ נשא (דף קכ''ו ע''א): שהרי אני בצער רב. (שמות ב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, עוזר לי, להוציאני מצער זה, בקבורה זו שנאמר עלי, (ישעיה נג) ויתן את הרשעים קברו, ולא נודע בי, ואני חשוב בעיניהם, בין ערב רב הרשעים, ככלב מת שסרח ביניהם.
"ובגין דא עתיד רעיא מהימנא למהוי בגלותא בתראה, וביה יתקיים (ישעיה נג ה)
והוא מחולל מפשעינו, אתעביד חול בגינייהו, מדוכא בעונותינו במכתשין דיסורין דעניותא, בכמה דוחקין דסביל עלייהו, ובגיניה (שמות לב ד) וינחם יקו'ק על הרעה. (תיקונים כ"א)
[1] מעניין לציין שר' יצחק מעכו גם השתמש בלשון "רדפתי אחריו" היינו אחר הרמד"ל. והגם שהכוונה שרדף כדי למוצאו, מכל מקום כנראה שמלבד מתנגדי הקבלה היו הרבה "רודפים" כאלו שרצו לברר האמת אודות הזוהר, כמו שרואים שם בעדותו של הנ"ל, עד שחש נרדף בלי סוף.
