וואס איז דער איסור פון מעיקאפ און שבת?
איפור איז אקט פון "צובע", וואס איז פון די ל״ט מלאכות (גמרא שבת צה ע"א).
אבער צביעה מדאורייתא איז נאר ווען עס איז "מתקיים" – דהיינו ס׳בלייבט פאר א לאנגע צייט.
רמב"ם משנה תורה הל' שבת ט,יג: הַצּוֹבֵעַ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט כָּזֶה חַיָּב. וְאֵין הַצּוֹבֵעַ חַיָּב עַד שֶׁיְּהֵא צֶבַע הַמִּתְקַיֵּם. אֲבָל צֶבַע שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם כְּלָל כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִיר סָרָק אוֹ שָׁשַׁר עַל גַּבֵּי בַּרְזֶל אוֹ נְחשֶׁת וּצְבָעוֹ פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אַתָּה מַעֲבִירוֹ לִשְׁעָתוֹ וְאֵינוֹ צוֹבֵעַ כְּלוּם. וְכָל שֶׁאֵין מְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת בְּשַׁבָּת פָּטוּר.
איפור אויפן עור האדם איז נאר מדרבנן, אפילו ווען עס האלט זיך
משנה ברורה סי' שג', ס"ק עט: "ומ"מ אפילו העברת סרק ע"פ אשה ג"כ אינו אלא דרבנן דאין צביעה מדאורייתא על עור האדם ועיין בבה"ל."
הגר״מ פיינשטיין מתיר פאודער
שו"ת אגרות משה, או"ח, חלק ה' סי' כז: שימוש באבקת איפור לצביעת הפנים בשבת – למע"כ נכדי היקר הרה"ג מוהר"ר מרדכי טנדלר שליט"א. הנה נכון מה דהשבת להרה"ג מוהר"ר דוד וינבערגער שליט"א אודות מש"כ בספרי אג"מ או"ח ח"א סימן קי"ד בענין צביעת הפנים. וז"ל התשובה, וכן אסור לאשה לצבוע את פניה מדין צביעה, אבל לזרוק את הפאודער לבן על הפנים שלא מתקיים כלל אין בזה איסור צביעה, ע"כ. ואמרת שלכאורה יש להתיר מהאי טעמא גם במיני אבקת איפור (פאודער) הצבועים… וגם נכון מה שאמרת שיש ליזהר מליתן היתר כללי גם לאבקה לבנה, שאחר הנסיון וחקירות ודרישות נראה שרוב האבקות הנמכרות לתמרוקי נשים נעשות עם בסיס של מיני שמנונית, ויש מהם שמתקיימים לזמן, וממילא יש ברובן חשש צובע, ורק האחרים שאינם מתקיימים מותרים. ובלי נסיון באומדן דבר כזה, קשה להכריע מן הסתם. ובתשובתי הנ"ל כיוונתי לאבקה לבנה פשוטה הנקראת "טאלק" הנעשית בלי שמנונית ואינה מתקיימת… זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.
הגר״ע יוסף איז מתיר אפילו פאודער מיט פארב, כל זמן וואס עס איז נישט געמישט מיט אויל.
ער לייגט צו א שיינעם נימוק פון כבוד הבריות, שלא יתגנו על בעליהן.
שו"ת יחוה דעת, ח" סי' כח: שאלה: האם מותר לנשים לתת פודרא על פניהן בשבת, או יש בזה איסור משום צביעה בשבת?
….ולכן יש להתיר נתינת פודרא גם צבעונית, ובלבד שלא תהיה מעורבת במשחה או קרם. וראה לרבינו אליעזר בר נתן, הראב"ן (סימן שנ"ד), שהתחשב להקל בנידון כזה, מטעם שלא יתגנו על בעליהן, בפרט לאשה הרגילה בכך. ובשל סופרים הלך אחר המיקל, כמבואר במסכת עבודה זרה (דף ז' ע"א). וכן פשט המנהג להקל והנח להם לישראל.
אבוויעסלי, אויב זיכט מען איסורים העסטע טרעפן לרוב
