- בזוהר חדש (בראשית ט"ו ב) מסופר שר' חזקיה מצא אנשים במדבר ערבי, שבמשך כל השבוע מתבודדים במערות ועוסקים בתורה:
רבי חזקיה אמר
אני הייתי במקומות הערביים וראיתי גברים שהיו מסתתרים בין ההרים במערה ובאו מער"ש לער"ש לבתיהם... ושאלם ממה מתפרנסים: אנו מצאנו במדבר עצים שמצמיחים
"באלוד", ואנו אוכלים אותם.
כשמאירה לנו השמועה, מרב שמחה משתמטים מעמנו, ומבשלים אותם ואוכלים, ואותו היום נחשב לנו שהוא כי טוב. אמרתי להם בני חייכם היום הזה איזה חדוש התחדש לכם. אמרו לי הפסוק הזה ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. "וענה רבי כרוספראי
גדול התוספת מהאור שהיה אור שלא היה כמוהו זהו הוא אור השכל הגדול".
מקור הצמח שהוא למעשה סוג של אגוז הוא
בהרים הגבוהים בהודו, בספרות היהודית הצמח הובא לראשונה בספרו של
אסף הרופא כתרופה לכאב לב). הזוהר למעשה מתאר את הצמח
שהיה נפוץ בימי הביניים בספרד ובעוד ארצות ערב, שם קראו לו בדרך כלל "באלדור" (השם "באלוד" עבור הצמח נמצא בשימוש, במיוחד בקרב דוברי אורדו ובמסגרת רפואת היונאני בתת-היבשת ההודית (הודו, פקיסטן) החל מימי הביניים ועד היום), והשתמשו בו כתכשיר לחיזוק השכל והזכירה (ואולי גם לשמחה ודרכי השגה...). כמו שנמצא בכתבי הערבי אבן סינא שכותב: מרקחת הבלדור הוא מהדברים היותר חזקים לחזק השכל ולהקנות השמירה והזכרנות, אך יגרום לבלבול השכל. הרופאים מחייבים לבשל אותם ולאכול רק מינון קטן בשביל לחזק השכל, ואם צורכים כמות גבוהה היא יכולה לגרום לשיגעון ואף מוות, כאן בזוהר מתואר אמנם שבישלו אותם.
המאירי שגר בפרובנס בזמן כתיבת הזוהר, מפרט בסוף מסכת הוריות את דרך עשיית המרקחת "לטהר הראש", ולחיזוק הזכרון. לצרוך רק ב' או ג' אגזוזים ולערב אותם עם עוד הרבה מינים: בספר הפליאה מובא הפתגם בלשון הפלגה : "חזור חזור יפה מבלזור", היינו לשנן הלימוד מועיל יותר מלקיחת הצמח.
היעב"ץ בספרו 'מגדל עוז' (חלון צורי, סעיף ע"א) כתב: אך השמר והזהר מלהשתמש בבלאדור, כי הוא קרוב יותר להפסד הזכרון ולעדור, לכן הנאה ממנו דור. ומביא בשם הריא"ם בספר לב האר"י פ"ז, שמזהיר לא לאכול "כל מיני בלדור", כי הביאו הרבה אנשים לידי טירוף הדעת ושגעון.
