לגבי די שלום בית פוו משה ליאון
בהקדמת תיקו"ז: ועוד, כן איש נודד ממקומו, זה משה, שכתוב והאיש משה ענו מאד, שגרשה רוחו אחריהם. ועוד, כן איש נודד ממקומו - מי שהוא איש צדיק שהולך נע ונד ממקומו כמו השכינה, שנאמר בה ולא מצאה היונה מנוח, שכך פרשוהו רבותינו, בזמן שנחרב בית המקדש, גזר על בתי הצדיקים שיחרבו,
[1] שהולכים כל אחד נודד ממקומו, שדיו לעבד להיות כרבו. וסוד הדבר - נדד הוא ללחם איה,
ובאמת עולה מהעדות של הר' יצחק מן עכו שהרמד"ל היה נע ונד בדרכים, וברח ממקומו. ואם נשים לב כל הספרים העבריים של הרמד"ל חוברו בעיר "גוודלחרה", ואז כנראה גם חובר הזוהר המרכזי, ואילו בסוף ימיו מצינו שהעתיק מגוריו ל"אווילה" וגם שם לא מצא מנוח ועבר מעיר לעיר
[1] תיקון ע: דגלגולא גרים דא למהוי בר נש צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו, דגופא בישא ואתתא בישא לצדיק איהו עונשא דיליה, דגלגולא מחייב ליה, אמר רבי אלעזר, אבא, אם כן מאי תקנתיה למאן דאיהו צדיק ואית ליה אתתא בישא, אמר ליה ברי, יעביד ליה שנוי מקום ושנוי השם ושנוי מעשה, ואי לא אתתקנת יתרך לה מניה בגט ויתסי, ואתנטע באתר אחרא (איוב לג כט), והן כל אלה יפעל א''ל פעמים שלש עם גבר, עד הכא בשרטוטין דידין.
כן ברע"מ פנחס (רי"ד ע"ב): ג
ם כך צדיק, שהוא מטלטל ממקום למקום, מבית לבית, כאלו יבא בגלגול פעמים רבות, והינו (שמות כ) ועשה חסד לאלפים לאהבי ו], עד שיזכה לעולם (הבא) שלם. אבל לרשעים לא מביאים יותר משלש פעמים. ואם חזר בתשובה, נאמר בו גלות מכפרת עון. ומשום זה פרשוה בעלי המשנה, צדיקים שוב אינן חוזרים לעפרם. אלא רומז, (ויקרא יד) ועפר אחר יקח וטח את הבית. (איוב לד) ואדם על עפר ישוב. (קהלת יב) וישוב העפר על הארץ כשהיה. משום שהוא מנגע, ו
אין בו אלא אשה רעה, יצר הרע, שנאמר בה אשה רעה צרעת לבעלה. מה תקנתו? יגרשנה ויתרפא, שהיא גורמת (בראשית כג) ויגרש את האדם. האדם - זו הנשמה. א''ת - בת זוג האדם. (משלי כז) כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.
בשעה שהיה כותב ר' משה ליאון את הרעיא מהימנא היה שרוי עמוק בעולם הדמיון וחשב שהוא המשיח ורואה את כל המלאכים, וישלוט על כל העולם:
הרמד"ל – מתקן ומושל על כל העולמות
ברעיא מהימנא אנו נחשפים ליומן רוחני אישי ועוצמתי, שבו המחבר (הרמד"ל) רואה את עצמו בעיני רוחו כמי שמזדווג עם נשמת משה רבנו. הוא אינו רק פרשן, אלא מקבל תפקיד קוסמי: לתקן את הקב"ה ושכינתו. בחזיונותיו הוא צופה בקב"ה, בפמליא של מעלה ובכל הנשמות, ומבין כי כל תיקוני העולם תלויים כעת בפיו ובקולמוסו. מכוח שליחות זו, הוא תופס את עצמו כמי ששולט על העליונים והתחתונים:
א. הסולם החי: המקשר בין עליונים לתחתונים
בקטע זה הופך ה"רועה הנאמן" עצמו ל"סולם יעקב". הוא הציר שדרכו עוברת השפע האלוהי, והוא המקום שבו נפגשים העולמות. אין הוא רק צופה מהצד, אלא הוא עצמו הצינור המקשר
רע"מ ויצא: קמו תנאים ואמוראים ואמרו, רועה הנאמן, ברוך אתה לאל עליון, הוא יקים לך בקשתך בכל. קם זקן עליון ביניהם ואמר, רועה הנאמן, בך התקים פסוק זה שנאמר (ישעיה סב) ואל תתנו דמי לו, שהרי עליונים ותחתונים מקננים בצלמך, מחנות הקדוש ברוך הוא שהם מהישיבה העליונה, ומחנות הגבירה שהם מהישיבה התחתונה, עליך נאמר והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו. בך עולים מחנות השכינה בתפלה, ויורדים מחנות הקדוש ברוך הוא לשכינתו בכמה שירים ונגונים של תפלה.
ב. נבואה שמעל למלאכים: "פה אל פה"
כאן מודגשת העליונות האינטלקטואלית והרוחנית של המחבר. הראייה שלו אינה פיזית ("בעיניים"), אלא "בעין השכל של הלב" – ראייה פנימית החודרת למקומות שמלאכים אינם מורשים להיכנס אליהם. ההשוואה למשה רבנו ("פה אל פה") אינה מטאפורית אלא מהותית; הוא רואה עצמו כממשיך הישיר והבלעדי של אותה דרגת נבואה
רע"מ משפטים (קט"ז ע"ב) אמר לו רבי שמעון, (המנורה הקדושה) (רועה הגאמן), עם כל זה שאתה לא יכול להסתכל בבני העולם הבא בעינים ולא במלאכים, כל שכן בקדוש- ברוך-הוא ושכינתו, אבל בעין השכל של לבך אתה רואה את כל בני העולם הבא, ובמלאכים ובקדוש ברוך הוא ושכינתו שמקיפים אותך. ומשום זה אמר שלמה, שכתוב בו (מלכים א ה) ויחכם מכל האדם, (קהלת א) ולבי ראה הרבה חכמה ודעת.
באו כל ראשי הישיבות והשתטחו לפניו ואמרו, ודאי הקדוש ברוך הוא מדבר בפיך, ולו אנו משתחוים. ואנו מכירים בדברים הללו שאין ילוד אשה אחר פרט לך שיכול לדבר אותם. ודאי שהדברים הללו מעידים בך שאתה הוא שנאמר בו (במדבר יב) פה אל פה אדבר בו. אין לעכב את אליהו אליך, אלא לפיס את הקדוש ברוך הוא שיוריד אותו אליך, מלא עשר ומלא סגלות אליך.
ג. השליט והממליך: יחסי גומלין עם האלוהות
התפיסה המהפכנית ביותר היא יחסי הגומלין: כיוון שהרמד"ל "ממליך" את הקב"ה על השכינה באמצעות חיבוריו וכוונותיו, הקב"ה בתמורה "ממליך" אותו על כל העולמות. זוהי האצלת סמכויות מוחלטת – המחבר הופך למשנה למלך הקוסמי.
שם (קי"ח ע"א): אמר המנורה הקדושה, רועה הנאמן, משום זה אתה מתקן בחבור הזה של רמ''ח מצוות להמליך את הקדוש ברוך הוא על כל איברי השכינה בכל מצוה ומצוה, ואינך חושש לכבודך. אשרי חלקך. שכמו שאתה ממליך את הקדוש ברוך הוא בכל איברי השכינה, שהם בעלי מדות של כל ישראל, בעלי מדות הם איברי השכינה, כך עושה הקדוש ברוך הוא להשרות את שמו עליך וימליך אותך על כל המחנות העליונים והתחתונים.
רע"מ תרומה (קנ''ח ע''ב): אמר לו המנורה הקדושה, רועה הנאמן, מה זה היום ילדתיך? אלא בשבילך אמר דוד ברוח הקדש אני היום ילדתיך. הן עוד היום גדול, באותו שנאמר בו (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אתה קימת בשכינה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך - שהינו הגוף, ובכל נפשך - שהינו הנשמה, שחמשה שמות יש לה: נשמה, רוח, נפש, חיה, יחידה. ובכל מאדך - בכל ממונך.
הקדוש ברוך הוא ושכינתו לא יזוז ממך בכל אלו. אתה חשבת שאפלו היו כל העולמות תחת רשותך, היית נותן להקים שכינה עם הקדוש ברוך הוא ולהמליכו עם שכינתו על כל הממנים של אמות העולם, ואחר כך להעלותו ושכינתו - בדיוקנך כלולה מכל המדות הטובות, בכל העולמות, ובמחנות העליונים והתחתונים, ועל כל ישראל.
ד. "עבד ה' הסובל": נשיאת עוון הדור
כאן מקבלת דמותו של רועה הנאמן (ושל המחבר המזדהה עמו) נופך משיחי טראגי. הוא אינו רק מנהיג רוחני, אלא "קורבן" המכפר על הדור. הוא ה"איש" ששקול כנגד שישים ריבוא, והוא נושא את "עוון כולנו" (על פי ישעיהו נ"ג).
רע"מ כי תצא: בין כך קם המנורה הקדושה ואמר, רבון העולם, הרי כאן רועה הנאמן, שבו נאמר (במדבר יב) והאיש משה ענו מאד, עד כעת (שמות ב) וירא כי אין איש. הרי כאן והאיש משה, ששקול לששים רבוא של ישראל, ובו (תהלים לג) ממכון שבתו השגיח. שבו נאמר על דור הגלות האחרונה, (ישעיה נג) וה' הפגיע בו את עון כלנו. והוא כלול בעשר מדות, שבגללן אמרת (בראשית יח) לא אשחית בעבור העשרה. רד עליו להשגיח על העולם וקים דבריך, שאתה אמת וכל דבריך אמת.
ה. החותם הסופי: תיקון שיעור קומה
בשיא החיבור, ב"תיקוני הזוהר" (תיקון ע'), המחבר מגייס את כל הפמליא של מעלה – אליהו הנביא, השכינה, וכל ראשי הישיבות – למשימה אחת עליונה המוטלת עליו: לתקן את "שיעור הקומה" של האל. זוהי היומרה הגדולה ביותר – עיצוב מחדש והשלמה של הנוכחות האלוהית בעולם, כפי שראוי לה להיות.
תיקון ע' (קל"ד ע"א) פתח רבי שמעון ואמר, אליהו אליהו, הא שכינתא הכא, וכלהו חברייא עמה נטרין לך הכא, טול רשו מקודשא בריך הוא לנחתא הכא ליקרא דמלכא קדישא, אנת וכל מארי מתיבתאן דלעילא ותתא עמך
, לתקנא שעור קומה דקודשא בריך הוא כדקא יאות ליה.
.
