ווער האט געשריבן דעם זוהר הק'

דערווייל איז טאקע אזא סארט חקירה אויף רבי יעקב מאורליינש איבריג, אבער אויב איין טאג וועט אויפגעוויזן ווערן אז דער שטיקל תוספות איז פאלש, קיין ר"י מאורליינש האט קיינמאל עקזיסטירט, אין שטאט ארלעאנס האט א איד קיינמאל געוואוינט, וכו', נאר עפעס א דרוקער האט עס אריינגערוקט 300 יאר צוריק, וניכרים דברי אמת אז די לשון און תוכן שטימט נישט, - פון היינט און ווייטער אויב איינער לערנט דעם תוס' מיט א גראדקייט "מיינע זיידעס איז נישט אנגעגאנגען וואו ארלעאנס איז און ווער ר' יעקב איז, גייט מיר אויך נישט אן, ס'נישט נוגע פאר די עצם סוגיא", אזא איינער גייט פשוט קאפ אין וואנט.
אנטשולדיגט , ווייל איך האב מקצר גיוועהן במקום שאמרו להאריך, זעהן אויס די ווערטער נישט קלאהר,די כוונה איז אז ווער עס איז רגיל אין די לימוד פון תלמוד, ווייס אז דער נאהמען פון דעם מחדש פון א סברא אדער הלכה, וואס בעצם איז א המשך פון א שלשלת פון ארגומענטן און דיבעיטס צו קומען צו א מסקנא, און אפט מאהל חוזר חלילה ביז עס איז נאכאמאהל חוזר וניעור, אין אזוי גייט די המשך פון תורה שבעל פה,ווי די הלכה האט א יסוד אבן פנה, און אויף דעם בויען זיך בנינים מדור לדור,
און אלעס גייט אריין בכלל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתנה מסיני/ די גמרא איז א המשך פון משנה און די תוספות א המשך פון די גמרא און שפעטער איז דא המשכים אין מהרש״א
ביז פלתי ,נתיבות, קצות , רבי חיים , חזון אי״ש וכו׳
ממילא איז דער נאהמען רבי יעקב מאורליינש, נישט
שטארק וויכטיג , און דער מגיד שיעור וואס האט זיך גישטעלט חקר׳ן ווער און ווי דאס איז, איז באמת מיסינג דע פוינט,וואס דארף זיין, לאמיר פארשטיין וואס ער זאגט ,לאמיר זעהן צו יעצט שטימט די מימרא פון רב אשי וואס פרעגט אפ אמימר ,- נאכדעם אז מען פארשטייט ,איז מען דן ווער איז דער רבי יעקב,וואס האט ער געטהון אין אורליינש,
פון וועלכע אורליינש רעדט מען, פון די דייטשע אדער די ענגלישע , זייער אינטערעסאנט צו וויסען מבטן מי יצאו הדברים,אבער צו די עצם ריכטיגקייט פון די ווערטער איז עס נישט נוגע, עס איז נאר נוגע וואס מען האט מחדש גיוועהן, און ווי אזוי עס פיט אין די סוגיא פון סדר האונות , ומכאן לענינינו די מסורת הקבלה אין די ספרי זוהר , זענען עלטער פון די מחברים פון די זוהר, - עס איז קלאהר אין די גמרא חגיגה און כתובות און נאך, אז עס איז גיוועהן א חכמת נסתר ביי אונזערע תנאים און מסברא אויך שוין בימי הנביאים, און אז דער רמ״ק מיט דער אר״י זענען גיקומען, ארי נחית מן שמיא, און זיי האבען מאיר גיוועהן עיני חכמים, אז די ווערטער פון זוהר איז א המשך צו כל הקודש לנו, די מסורת הספירות ומכילי רחמים ומשם יושפע לנו שפע ווי מען דערמאנט אין יהי רצון פאר הנחת תפילין ( דעם יהי רצון ווייסט מען אויך נישט פונקטליך ווער עס איז דער מחבר) איז דער זוהר קדוש וכל קדושיו עמו דער עטרת צביאון היכל ברכה וואס האבען זיך גיקאכט אין זוהר,אזוי אויך דער בעל הסולם, ווי זיי האבען אלע גיהאט די חרדת קודש און הרגשת אש בוערת לאהבה וליראה את ה׳ איז ממילא דער געטהועכץ און וויכוח ווער פונקטליך עס האט מחבר גיוועהן דער זוהר ( רבי שמעון זיכער נישט ) אן אינטערעסאנטער און זאכליכער סובדזשעקט אבער בכלל נישט קיין שומו שמים
כל הספרים קודש וספרי זוהר קודש קדשים
ותן לחכם ויחכם
 
@ריבי, איך שטים צו צו יעדע ווארט, אבער ס'איז נישט קיין ענטפער, פארקערט,

דו רעדסט כאילו די נושא איז ווער ס'איז דער מחבר פון ספר הקנה, - הן אמת אז וויבאלד דער ספר הקנה איז אנגענומען אלס הייליג (טראץ די גאר מאדנע תוכן) דארף אונז נישט עכט אנגיין צי דער מחבר איז ר' אביגדור קרא אדער א מקובל פון ביזאנטין, און נאכאלץ איז עס גאר א אינטערעסאנטע נושא פאר זיך ווער דער מחבר איז און אין וואסארא סביבה האט ער געלעבט, - אויף דעם קומט טאקע צו זאגן "אן אינטערעסאנטער און זאכליכער סובדזשעקט אבער בכלל נישט קיין שומו שמים",

אבער ביי זוהר איז עס יא א שומו שמים, ס'נישט סתם א אינטערעסאנטע ביבליאגראפישע/ביאגראפישע חקירה, ס'איז דא דא א חלק "זיוף" וואס דו לאזסט אויס, אלעס וואס דו וועסט ברענגען צו באשטעטיגן די אמת און קדושה און סמכות פונעם זוהר, וועט נאר שטערקער מאכן די קשיא, ווי קען אזא ספר האבן אונטער זיך אזא פעקל? די ווארט "זיוף" איז אפשר נישט ממש אין פלאץ, כל זמן מיר האלטן אז די תוכן איז אמת און הייליג, אבער א פעקל איז עס זיכער, א פארנארונג איז עס זיכער, און א בושה איז עס זיכער.
 
אנטשולדיגט , ווייל איך האב מקצר גיוועהן במקום שאמרו להאריך, זעהן אויס די ווערטער נישט קלאהר,די כוונה איז אז ווער עס איז רגיל אין די לימוד פון תלמוד, ווייס אז דער נאהמען פון דעם מחדש פון א סברא אדער הלכה, וואס בעצם איז א המשך פון א שלשלת פון ארגומענטן און דיבעיטס צו קומען צו א מסקנא, און אפט מאהל חוזר חלילה ביז עס איז נאכאמאהל חוזר וניעור, אין אזוי גייט די המשך פון תורה שבעל פה,ווי די הלכה האט א יסוד אבן פנה, און אויף דעם בויען זיך בנינים מדור לדור,
און אלעס גייט אריין בכלל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתנה מסיני/ די גמרא איז א המשך פון משנה און די תוספות א המשך פון די גמרא און שפעטער איז דא המשכים אין מהרש״א
ביז פלתי ,נתיבות, קצות , רבי חיים , חזון אי״ש וכו׳
ממילא איז דער נאהמען רבי יעקב מאורליינש, נישט
שטארק וויכטיג , און דער מגיד שיעור וואס האט זיך גישטעלט חקר׳ן ווער און ווי דאס איז, איז באמת מיסינג דע פוינט,וואס דארף זיין, לאמיר פארשטיין וואס ער זאגט ,לאמיר זעהן צו יעצט שטימט די מימרא פון רב אשי וואס פרעגט אפ אמימר ,- נאכדעם אז מען פארשטייט ,איז מען דן ווער איז דער רבי יעקב,וואס האט ער געטהון אין אורליינש,
פון וועלכע אורליינש רעדט מען, פון די דייטשע אדער די ענגלישע , זייער אינטערעסאנט צו וויסען מבטן מי יצאו הדברים,אבער צו די עצם ריכטיגקייט פון די ווערטער איז עס נישט נוגע, עס איז נאר נוגע וואס מען האט מחדש גיוועהן, און ווי אזוי עס פיט אין די סוגיא פון סדר האונות , ומכאן לענינינו די מסורת הקבלה אין די ספרי זוהר , זענען עלטער פון די מחברים פון די זוהר, - עס איז קלאהר אין די גמרא חגיגה און כתובות און נאך, אז עס איז גיוועהן א חכמת נסתר ביי אונזערע תנאים און מסברא אויך שוין בימי הנביאים, און אז דער רמ״ק מיט דער אר״י זענען גיקומען, ארי נחית מן שמיא, און זיי האבען מאיר גיוועהן עיני חכמים, אז די ווערטער פון זוהר איז א המשך צו כל הקודש לנו, די מסורת הספירות ומכילי רחמים ומשם יושפע לנו שפע ווי מען דערמאנט אין יהי רצון פאר הנחת תפילין ( דעם יהי רצון ווייסט מען אויך נישט פונקטליך ווער עס איז דער מחבר) איז דער זוהר קדוש וכל קדושיו עמו דער עטרת צביאון היכל ברכה וואס האבען זיך גיקאכט אין זוהר,אזוי אויך דער בעל הסולם, ווי זיי האבען אלע גיהאט די חרדת קודש און הרגשת אש בוערת לאהבה וליראה את ה׳ איז ממילא דער געטהועכץ און וויכוח ווער פונקטליך עס האט מחבר גיוועהן דער זוהר ( רבי שמעון זיכער נישט ) אן אינטערעסאנטער און זאכליכער סובדזשעקט אבער בכלל נישט קיין שומו שמים
כל הספרים קודש וספרי זוהר קודש קדשים
ותן לחכם ויחכם
איר פֿאַרמישט עטלעכע זאַכן צוזאַמען וואָס זענען נישט פֿאַרבונדן איינס מיט דעם אַנדערן.

עס איז דא אַן ענין פֿון מסורה: רעליגיעזע ענינים וואָס גייען אַריבער פֿון דור צו דור. די רעליגיע פֿון כלל ישׂראל גייט, לויט דער אמונה, פֿון הר סיני. די קבלה, ווי זי ווערט געמאָלן אין זוהר, האָט כּמעט נישט קיין שײַכות צו ספֿר יצירה אָדער צו דער קבלה פֿון חז"ל, נאָר דאָס איז אַ נײַע גילוי פֿון דער צײַט פֿון דער המצאה פֿון ספֿר הבהיר אויפֿן נאָמען פֿונעם תּנא רבי נחוניא, אין וועלכער עס ווערט צום ערשטן מאָל פּרטימדיק באַשריבן די קבלה פֿון די ספֿירות. רובֿ פֿון די ראשונים האָבן געהאַלטן אַז דאָס איז אַ נײַע תּורה, און ערשט נאָכן ספֿר הזוהר, וואָס איז אַ סיכום פֿון אַ סך קבלה־חדרים מיט גרויסע חידושים פֿון משה ליאָן וואָס האָט צוגעשריבן זײַנע ווערטער צו רשב"י, איז דאָס באַשטימט געוואָרן במשך פֿון די דורות אַז דאָס איז אַ ספֿר פֿון חז"ל.

אין יעדער רעליגיע זײַנען דאָ מענטשן וואָס זוכה זײַנען צו גילויים "אנשי רוח" וואָס קענען נעמען אַ קליינעם ענין און שרײַבן דערויף ספֿרים אָן סוף, און געבן אַ פּירוש אָדער אַ נײַע פֿאָרעם צו זאַכן וואָס זענען בײַ זיי געהאַלטן געוואָרן פֿאַר הייליקע. צום בײַשפּיל, דער בעל השערי אורה האָט געשריבן אַ קבלישן פּירוש אויפֿן מורה נבוכים, און רבי יעקב עמדין האָט געשריבן אויף די ספֿרים פֿונעם לעצטן: ""זה דבר זר שתלה המחבר הלז חכמת הקבלה במי שלא היה לו בה חלק ונחלה"". און אַזוי ווי דער בריסקער רב האָט געשריבן מפֿולפּלדיקע פּירושים אויפֿן רמב"ם וואָס יעדער לומד פֿאַרשטייט אַז דער רמב"ם האָט דאָס נישט געמיינט.

די זעלבע זאַך: רבינו האר"י האָט אַנטוויקלט אַ נײַע תּורה פֿון העלאת הניצוצות אויס פֿון דיוקים אין ספֿר הזוהר און אַ ברייטע סיסטעם פֿון זיווגים עליונים וואָס האָבן אַ רמז אין זוהר. און אַזוי ווי מע האָט געפֿונען אַ סך בלבול אין די כתבים פֿון ר' חיים וויטאַל וואָס דער אַר"י אַליין האָט געהייסן נישט צו לערנען אין זיי, האָט דער רש"ש אויפֿגעבויט אַ ברייטע סיסטעם פֿון דערקלערונגען, אַז עס זײַנען דאָ זיווגים וואָס ווערן געמאַכט יעדן טאָג, און עס זײַנען דאָ זיווגים וואָס ווערן געמאַכט אַמאָל אין דרײַ טעג, וכדומה. און דער בעל הסולם, וואָס איז טאַקע געווען אַיש קדוש , וועלכער האָט געהאַט נייגונגען פֿון גלײַכקייט אַז יעדער דאַרף לעבן איינער פֿאַרן אַנדערן, האָט געבויט די גאַנצע תּורת האר"י אויפֿן יסוד פֿון דעם אַז די שבירה אין די וועלטן איז געווען צוליב "רצון לקבל" און אַזוי ווײַטער. און די חסידות האָט גענומען פֿון תּורת האר"י הויפּטזעכלעך דעם ענין, אַז יעדער מענטש און יעדער מצווה האָט אַ השפּעה אין די וועלטן.

איצט, דאָ אין דעם פֿאָרום פֿירן מיר אַן אָפֿענעם דיון צו וויסן יעדער זאַך פֿון וואַנען איר מקור, און מיר רעספּעקטירן אַלע צדיקים.
 
לעצט רעדאגירט:
לעצט רעדאגירט:
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
איר פֿאַרמישט עטלעכע זאַכן צוזאַמען וואָס זענען נישט פֿאַרבונדן איינס מיט דעם אַנדערן.

עס איז דא אַן ענין פֿון מסורה: רעליגיעזע ענינים וואָס גייען אַריבער פֿון דור צו דור. די רעליגיע פֿון כלל ישׂראל גייט, לויט דער אמונה, פֿון הר סיני. די קבלה, ווי זי ווערט געמאָלן אין זוהר, האָט כּמעט נישט קיין שײַכות צו ספֿר יצירה אָדער צו דער קבלה פֿון חז"ל, נאָר דאָס איז אַ נײַע גילוי פֿון דער צײַט פֿון דער המצאה פֿון ספֿר הבהיר אויפֿן נאָמען פֿונעם תּנא רבי נחוניא, אין וועלכער עס ווערט צום ערשטן מאָל פּרטימדיק באַשריבן די קבלה פֿון די ספֿירות. רובֿ פֿון די ראשונים האָבן געהאַלטן אַז דאָס איז אַ נײַע תּורה, און ערשט נאָכן ספֿר הזוהר, וואָס איז אַ סיכום פֿון אַ סך קבלה־חדרים מיט גרויסע חידושים פֿון משה ליאָן וואָס האָט צוגעשריבן זײַנע ווערטער צו רשב"י, איז דאָס באַשטימט געוואָרן במשך פֿון די דורות אַז דאָס איז אַ ספֿר פֿון חז"ל.

אין יעדער רעליגיע זײַנען דאָ מענטשן וואָס זוכה זײַנען צו גילויים "אנשי רוח" וואָס קענען נעמען אַ קליינעם ענין און שרײַבן דערויף ספֿרים אָן סוף, און געבן אַ פּירוש אָדער אַ נײַע פֿאָרעם צו זאַכן וואָס זענען בײַ זיי געהאַלטן געוואָרן פֿאַר הייליקע. צום בײַשפּיל, דער בעל השערי אורה האָט געשריבן אַ קבלישן פּירוש אויפֿן מורה נבוכים, און רבי יעקב עמדין האָט געשריבן אויף די ספֿרים פֿונעם לעצטן: ""זה דבר זר שתלה המחבר הלז חכמת הקבלה במי שלא היה לו בה חלק ונחלה"". און אַזוי ווי דער בריסקער רב האָט געשריבן מפֿולפּלדיקע פּירושים אויפֿן רמב"ם וואָס יעדער לומד פֿאַרשטייט אַז דער רמב"ם האָט דאָס נישט געמיינט.

די זעלבע זאַך: רבינו האר"י האָט אַנטוויקלט אַ נײַע תּורה פֿון העלאת הניצוצות אויס פֿון דיוקים אין ספֿר הזוהר און אַ ברייטע סיסטעם פֿון זיווגים עליונים וואָס האָבן אַ רמז אין זוהר. און אַזוי ווי מע האָט געפֿונען אַ סך בלבול אין די כתבים פֿון ר' חיים וויטאַל וואָס דער אַר"י אַליין האָט געהייסן נישט צו לערנען אין זיי, האָט דער רש"ש אויפֿגעבויט אַ ברייטע סיסטעם פֿון דערקלערונגען, אַז עס זײַנען דאָ זיווגים וואָס ווערן געמאַכט יעדן טאָג, און עס זײַנען דאָ זיווגים וואָס ווערן געמאַכט אַמאָל אין דרײַ טעג, וכדומה. און דער בעל הסולם, וואָס איז טאַקע געווען אַיש קדוש , וועלכער האָט געהאַט נייגונגען פֿון גלײַכקייט אַז יעדער דאַרף לעבן איינער פֿאַרן אַנדערן, האָט געבויט די גאַנצע תּורת האר"י אויפֿן יסוד פֿון דעם אַז די שבירה אין די וועלטן איז געווען צוליב "רצון לקבל" און אַזוי ווײַטער. און די חסידות האָט גענומען פֿון תּורת האר"י הויפּטזעכלעך דעם ענין, אַז יעדער מענטש און יעדער מצווה האָט אַ השפּעה אין די וועלטן.

איצט, דאָ אין דעם פֿאָרום פֿירן מיר אַן אָפֿענעם דיון צו וויסן יעדער זאַך פֿון וואַנען איר מקור, און מיר רעספּעקטירן אַלע צדיקים.
דיין קאנדענסירונג פון די מהלכים אין די וועגן פון די מקובלים איז אימפרעסיוו , און מען דארף זיך נעמען צייט צו אנאליזירן , ועוד חזון , עס זעהט אויס אז אונז זעמער אלע מסכים,אז די קבלה האט א המשך מימים קדמונים פאר די גילוי הזוהר, און אזוי ווי יעדע
לימוד טהוט עס זיך דעוועלאפען מדור דור, ביז ימינו אלה,ווי עס ווערקען מקובלים מחדשים ווי הרב מארגענשטערן ,אין אנדערע, כולם אהובים .און די ספרי זוהר זענען פון די יסודות פון די חכמה המסורה לחכם ומבין מדעתו .
 
@ריבי, איך שטים צו צו יעדע ווארט, אבער ס'איז נישט קיין ענטפער, פארקערט,

דו רעדסט כאילו די נושא איז ווער ס'איז דער מחבר פון ספר הקנה, - הן אמת אז וויבאלד דער ספר הקנה איז אנגענומען אלס הייליג (טראץ די גאר מאדנע תוכן) דארף אונז נישט עכט אנגיין צי דער מחבר איז ר' אביגדור קרא אדער א מקובל פון ביזאנטין, און נאכאלץ איז עס גאר א אינטערעסאנטע נושא פאר זיך ווער דער מחבר איז און אין וואסארא סביבה האט ער געלעבט, - אויף דעם קומט טאקע צו זאגן "אן אינטערעסאנטער און זאכליכער סובדזשעקט אבער בכלל נישט קיין שומו שמים",

אבער ביי זוהר איז עס יא א שומו שמים, ס'נישט סתם א אינטערעסאנטע ביבליאגראפישע/ביאגראפישע חקירה, ס'איז דא דא א חלק "זיוף" וואס דו לאזסט אויס, אלעס וואס דו וועסט ברענגען צו באשטעטיגן די אמת און קדושה און סמכות פונעם זוהר, וועט נאר שטערקער מאכן די קשיא, ווי קען אזא ספר האבן אונטער זיך אזא פעקל? די ווארט "זיוף" איז אפשר נישט ממש אין פלאץ, כל זמן מיר האלטן אז די תוכן איז אמת און הייליג, אבער א פעקל איז עס זיכער, א פארנארונג איז עס זיכער, און א בושה איז עס זיכער.
מודה אני לדבריך , אז דער חלק באדערט , שקר אין לו רגלים,און ווי הייליג דער זוהר איז , וואלט וועהן גיוועהן פאסיג אז מען זאל טוישן דעם ניגון און סטעיטמענט, אז דער מחבר איז רבי שמעון בן יוחאי , מען דארף אויס לערנען אז דאס איז א חיבור פון ראשונים כמלאכים, וואס האבען גילעבט אין די צייטען פון רשב״א - און מען איז נישט קלאהר ווער פונקטליך ,צו רבי משה דיליאון צו דער בעל שערי אורה רבי יוסף אבן גיקטליה מיט א חבריא,זענען די מחברים , און עס איז נתקבל גיווארן אלץ א ספר קדוש , פונקט ווי דער אור החיים הקדוש .
אמת לעולם תכון .
 
מודה אני לדבריך , אז דער חלק באדערט , שקר אין לו רגלים,און ווי הייליג דער זוהר איז , וואלט וועהן גיוועהן פאסיג אז מען זאל טוישן דעם ניגון און סטעיטמענט, אז דער מחבר איז רבי שמעון בן יוחאי , מען דארף אויס לערנען אז דאס איז א חיבור פון ראשונים כמלאכים, וואס האבען גילעבט אין די צייטען פון רשב״א - און מען איז נישט קלאהר ווער פונקטליך ,צו רבי משה דיליאון צו דער בעל שערי אורה רבי יוסף אבן גיקטליה מיט א חבריא,זענען די מחברים , און עס איז נתקבל גיווארן אלץ א ספר קדוש , פונקט ווי דער אור החיים הקדוש .
אמת לעולם תכון .
איר פארשטייט האפנטליך אז דאס איז נישט בכדי שיעשו... (כ'רעד נישט פון פראקטישן זין, וואס איז אפגערעדט, נאר אפילו טעארעטיש איז נישטא קיין עכטע הסבר וואס מ'קען געבן פארן המון עם אויפן זוהר, און זיכער נישט אויף דעם אר"י וכו' וואס האט עס אנגענומען כפשוטו).
 
ר' יצחק סגי נהור במכתבו אל הרמב"ן ורבינו יונה כתב ומן הדרך הטוב והדרך החיים שלא להתפלל כי אם לאדון הכל יתעלה שהוא עילת כל העילות וסבת כל הסבות ואנחנו קבלנו כי עילת העילות היא כ"ע [כתר עליון]. ע"כ.

ומאידך אחד מיסודות קבלת הזוהר, שיש לעבוד ולברך את ה' הנקרא זעיר אנפין ודרכו עובר התפילה לא"ס. וכן לשון הזוהר אד"ר: וּמֵאֲתָר דְּשֵׁירוּתָא (תפילה) אִשְׁתְּכַח אִקְרֵי אַתָּה, וְאִקְרֵי אָב. דִּכְתִּיב, (ישעיה סג) כִּי אַתָּה אָבִינוּ. בְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי רַב יֵיבָא סָבָא, כְּלָלָא דְּכֹלָּא, זְעֵיר אַנְפִּין אִקְרֵי אַתָּה. עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּאִתְכַּסְיָיא, אִקְרֵי הוּא.

ואמנם גדולי המקובלים מזמן האחרונים כתבו כבזוהר, אלא ביארו שמכוונים לא"ס המלובש בז"א. וז"ל בספר כסא מלך: אם יתפלל אדם לזו"ן הרי נאמר בכל קראינו אליו' ודרשו אליו ולא למידותיו, ואם יתפלל לא"ס אין תפילתו תפילה כי לית קול ודבור תפיסא ביה כלל ולית מחשבתא תפיסא ביה כלל רק מחשבת מציאותו מכח פעולותיו, אבל עיקר התפילה לז"א מכח אור הא"ס שבתוכו נשמת כל החיים.

ומ"מ קשה להשית כל זה על חז"ל שלא מצינו בשום מקום לא בתנ"ך ולא בתלמוד שהקב"ה הוא "זעיר אנפין", שאליו יש להתפלל. ובפרט התנא הק' רשב"י שכ"כ נזהר מפני כזה, עד שאמר (סנהדרין ס"ג.) שהמשתף שם שמים ודבר אחד נעקר מן העולם, ושתופי שם שמים לדבר אחר טפי חמיר ממאן דכפר בשם שמים לגמרי רח"ל (יד רמה שם), ואם שוודאי המקובלים כיוונו בלתי לה' לבדו, וגם בזוהר מצינו שהזהיר שעיקר הכוונה לעלת העלות וכו', היה צריך למצוא את רשב"י או שאר תנאים או גאונים לומר כן בפירוש בתלמוד לאלפינו בינה כיצד יתקבלו לפני ה' התפילות לרצון, ושלא יתפללו חלילה לשווא, אלא שבזמן חז"ל לא כינו את ה' אין סוף כנז"ל, ולא מצינו שהתפללו לא"ס המלובש בז"א. אמנם וודאי שכל הצדיקים והמקובלים כוונו לשם שמים וה' אחד ושמו אחד. ואחד המרבה ואחד הממעיט וכו'.


מכל מקום התפללתי רבות בשנים לאין סוף שמתלבש בזעיר אנפין ואין עונה. וכמו ההבטחה שכל הקורא המכתב של ר' שמשון בערב פסח לא ניזוק.

אחר כל חידושי המקובלים. שצריך להאמין שנגלו להם כל תעלומות עולם, איזה גילוי יוצא דופן הכניסו בעולמינו האם המציאו איזה חידוש בידיעת תהלוכות העולם כדי שימציאו איזה תרופה למכאובות העולם. אפילו איך נראה וממה מורכב העולם הזה נשארו עם אש רוח מים עפר של אריסטו, ואיך אאמין שידעו מה נעשה בעולמות העליונים?

ובמחילת כבוד האר"י כבר בתחילת חיבורו כותב שבת יענה מחממת הביצים על ידי ראייתה, והוא משגה .
 
לעצט רעדאגירט:
מיר וואלט געווען גרינגער צו ליינען אין לשה"ק, ביי אזא נושא וואו די אידישע טערמינען הערן זיך פרעמד
ר' יצחק סגי נהור במכתבו אל הרמב"ן ורבינו יונה כתב ומן הדרך הטוב והדרך החיים שלא להתפלל כי אם לאדון הכל יתעלה שהוא עילת כל העילות וסבת כל הסבות ואנחנו קבלנו כי עילת העילות היא כ"ע [כתר עליון]. ע"כ.

ומאידך אחד מיסודות קבלת הזוהר, שיש לעבוד ולברך את ה' הנקרא זעיר אנפין ודרכו עובר התפילה לא"ס. וכן לשון הזוהר אד"ר: וּמֵאֲתָר דְּשֵׁירוּתָא (תפילה) אִשְׁתְּכַח אִקְרֵי אַתָּה, וְאִקְרֵי אָב. דִּכְתִּיב, (ישעיה סג) כִּי אַתָּה אָבִינוּ. בְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי רַב יֵיבָא סָבָא, כְּלָלָא דְּכֹלָּא, זְעֵיר אַנְפִּין אִקְרֵי אַתָּה. עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּאִתְכַּסְיָיא, אִקְרֵי הוּא.

ואמנם גדולי המקובלים מזמן האחרונים כתבו כבזוהר, אלא ביארו שמכוונים לא"ס המלובש בז"א. וז"ל בספר כסא מלך: אם יתפלל אדם לזו"ן הרי נאמר בכל קראינו אליו' ודרשו אליו ולא למידותיו, ואם יתפלל לא"ס אין תפילתו תפילה כי לית קול ודבור תפיסא ביה כלל ולית מחשבתא תפיסא ביה כלל רק מחשבת מציאותו מכח פעולותיו, אבל עיקר התפילה לז"א מכח אור הא"ס שבתוכו נשמת כל החיים.

ומ"מ קשה להשית כל זה על חז"ל שלא מצינו בשום מקום לא בתנ"ך ולא בתלמוד שהקב"ה הוא "זעיר אנפין", שאליו יש להתפלל. ובפרט התנא הק' רשב"י שכ"כ נזהר מפני כזה, עד שאמר (סנהדרין ס"ג.) שהמשתף שם שמים ודבר אחד נעקר מן העולם, ושתופי שם שמים לדבר אחר טפי חמיר ממאן דכפר בשם שמים לגמרי רח"ל (יד רמה שם), ואם שוודאי המקובלים כיוונו בלתי לה' לבדו, וגם בזוהר מצינו שהזהיר שעיקר הכוונה לעלת העלות וכו', היה צריך למצוא את רשב"י או שאר תנאים או גאונים לומר כן בפירוש בתלמוד לאלפינו בינה כיצד יתקבלו לפני ה' התפילות לרצון, ושלא יתפללו חלילה לשווא, אלא שבזמן חז"ל לא כינו את ה' אין סוף כנז"ל, ולא מצינו שהתפללו לא"ס המלובש בז"א. אמנם וודאי שכל הצדיקים והמקובלים כוונו לשם שמים וה' אחד ושמו אחד. ואחד המרבה ואחד הממעיט וכו'.


מכל מקום התפללתי רבות בשנים לאין סוף שמתלבש בזעיר אנפין ואין עונה. וכמו ההבטחה שכל הקורא המכתב של ר' שמשון בערב פסח לא ניזוק.

אחר כל חידושי המקובלים. איזה גילוי יוצא דופן הכניסו בעולמינו האם המציאו איזה חידוש בידיעת תהלוכות העולם כדי שימציאו איזה תרופה למכאובות העולם. אפילו איך נראה וממה מורכב העולם הזה נשארו עם אש רוח מים עפר של אריסטו, ואיך אאמין שידעו מה נעשה בעולמות העליונים?

ובמחילת כבוד האר"י כבר בתחילת חיבורו כותב שבת יענה מחממת הביצים על ידי ראייתה, והוא משגה .
גאט זאל דיך בענטשן, פון דארט ווי די ברכות קומען
ביי מיר איז ברור, אז אלעס פון עילת העילות מוכתר
בכתר עליון אין איין גאט - זאלען זיך די מקובלים מוטשען אין אויס גראהדען די סתירות , וואס זיי האבען זיך אליינס באשאפען מיט זייער צוהיצטער התלהבות, דער ריב״ש האט שוין גיהאט קריטיק אויף די חשבונות פון די ספירות און זייערפונקטליכע פאנקשענס לויט די מקובלים - ער זאגט די קריסטען האבע אפראבלעם פון אמונת שילוש - טריניטי - און מען דארף נזהר זיין ביי קבלה נישט אריינצופאלען און אמונת עשור און ער ברענגט בשם רבי שמשון מקינון אז נאך אלע לימודים פון כוונות על פי קבלה האט ער מתפלל גיוועהן מיט פירוש המילות כפשוטו
ןאנן מה נענה אבתריה
 
מקור טבילה לטהורים בערב שבת

מקור הדברים מדברי הזוהר (פ' תרומה דף קלו) וכתוב שם: רב המנונא סבא כד הוה סליק מנהרא במעלי שבתא וכו'

שער הכוונות: ואחר קריאת הפרשה היה טובל הטבילה של ערב שבת הנזכר בספר הזהר פר' תרומה ד' קל"ו ע"ב (ח"ב קלו, ב) דרב המנונא סבא ע"ה הוה סליק מנהרא בכל ערב שבת כו'.
 
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
מקור טבילה לטהורים בערב שבת

מקור הדברים מדברי הזוהר (פ' תרומה דף קלו) וכתוב שם: רב המנונא סבא כד הוה סליק מנהרא במעלי שבתא וכו'

שער הכוונות: ואחר קריאת הפרשה היה טובל הטבילה של ערב שבת הנזכר בספר הזהר פר' תרומה ד' קל"ו ע"ב (ח"ב קלו, ב) דרב המנונא סבא ע"ה הוה סליק מנהרא בכל ערב שבת כו'.
פארשטייט זיך מען רעדט פון טבילה במקוה,
אבער פאר דעם איז דא תקנת חז״ל, אויף רחיצה במים חמים פניו ידיו ורגליו,און אויך חפיפת הראש,
די טבילה נאכדעם איז שוין פון די מקובלים .
 
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
לגבי די שלום בית פוו משה ליאון

בהקדמת תיקו"ז: ועוד, כן איש נודד ממקומו, זה משה, שכתוב והאיש משה ענו מאד, שגרשה רוחו אחריהם. ועוד, כן איש נודד ממקומו - מי שהוא איש צדיק שהולך נע ונד ממקומו כמו השכינה, שנאמר בה ולא מצאה היונה מנוח, שכך פרשוהו רבותינו, בזמן שנחרב בית המקדש, גזר על בתי הצדיקים שיחרבו, [1] שהולכים כל אחד נודד ממקומו, שדיו לעבד להיות כרבו. וסוד הדבר - נדד הוא ללחם איה,

ובאמת עולה מהעדות של הר' יצחק מן עכו שהרמד"ל היה נע ונד בדרכים, וברח ממקומו. ואם נשים לב כל הספרים העבריים של הרמד"ל חוברו בעיר "גוודלחרה", ואז כנראה גם חובר הזוהר המרכזי, ואילו בסוף ימיו מצינו שהעתיק מגוריו ל"אווילה" וגם שם לא מצא מנוח ועבר מעיר לעיר


[1] תיקון ע: דגלגולא גרים דא למהוי בר נש צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו, דגופא בישא ואתתא בישא לצדיק איהו עונשא דיליה, דגלגולא מחייב ליה, אמר רבי אלעזר, אבא, אם כן מאי תקנתיה למאן דאיהו צדיק ואית ליה אתתא בישא, אמר ליה ברי, יעביד ליה שנוי מקום ושנוי השם ושנוי מעשה, ואי לא אתתקנת יתרך לה מניה בגט ויתסי, ואתנטע באתר אחרא (איוב לג כט), והן כל אלה יפעל א''ל פעמים שלש עם גבר, עד הכא בשרטוטין דידין.

כן ברע"מ פנחס (רי"ד ע"ב): גם כך צדיק, שהוא מטלטל ממקום למקום, מבית לבית, כאלו יבא בגלגול פעמים רבות, והינו (שמות כ) ועשה חסד לאלפים לאהבי ו], עד שיזכה לעולם (הבא) שלם. אבל לרשעים לא מביאים יותר משלש פעמים. ואם חזר בתשובה, נאמר בו גלות מכפרת עון. ומשום זה פרשוה בעלי המשנה, צדיקים שוב אינן חוזרים לעפרם. אלא רומז, (ויקרא יד) ועפר אחר יקח וטח את הבית. (איוב לד) ואדם על עפר ישוב. (קהלת יב) וישוב העפר על הארץ כשהיה. משום שהוא מנגע, ואין בו אלא אשה רעה, יצר הרע, שנאמר בה אשה רעה צרעת לבעלה. מה תקנתו? יגרשנה ויתרפא, שהיא גורמת (בראשית כג) ויגרש את האדם. האדם - זו הנשמה. א''ת - בת זוג האדם. (משלי כז) כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.



בשעה שהיה כותב ר' משה ליאון את הרעיא מהימנא היה שרוי עמוק בעולם הדמיון וחשב שהוא המשיח ורואה את כל המלאכים, וישלוט על כל העולם:

הרמד"ל – מתקן ומושל על כל העולמות


ברעיא מהימנא אנו נחשפים ליומן רוחני אישי ועוצמתי, שבו המחבר (הרמד"ל) רואה את עצמו בעיני רוחו כמי שמזדווג עם נשמת משה רבנו. הוא אינו רק פרשן, אלא מקבל תפקיד קוסמי: לתקן את הקב"ה ושכינתו. בחזיונותיו הוא צופה בקב"ה, בפמליא של מעלה ובכל הנשמות, ומבין כי כל תיקוני העולם תלויים כעת בפיו ובקולמוסו. מכוח שליחות זו, הוא תופס את עצמו כמי ששולט על העליונים והתחתונים:

א. הסולם החי: המקשר בין עליונים לתחתונים

בקטע זה הופך ה"רועה הנאמן" עצמו ל"סולם יעקב". הוא הציר שדרכו עוברת השפע האלוהי, והוא המקום שבו נפגשים העולמות. אין הוא רק צופה מהצד, אלא הוא עצמו הצינור המקשר

רע"מ ויצא: קמו תנאים ואמוראים ואמרו, רועה הנאמן, ברוך אתה לאל עליון, הוא יקים לך בקשתך בכל. קם זקן עליון ביניהם ואמר, רועה הנאמן, בך התקים פסוק זה שנאמר (ישעיה סב) ואל תתנו דמי לו, שהרי עליונים ותחתונים מקננים בצלמך, מחנות הקדוש ברוך הוא שהם מהישיבה העליונה, ומחנות הגבירה שהם מהישיבה התחתונה, עליך נאמר והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו. בך עולים מחנות השכינה בתפלה, ויורדים מחנות הקדוש ברוך הוא לשכינתו בכמה שירים ונגונים של תפלה.


ב. נבואה שמעל למלאכים: "פה אל פה"

כאן מודגשת העליונות האינטלקטואלית והרוחנית של המחבר. הראייה שלו אינה פיזית ("בעיניים"), אלא "בעין השכל של הלב" – ראייה פנימית החודרת למקומות שמלאכים אינם מורשים להיכנס אליהם. ההשוואה למשה רבנו ("פה אל פה") אינה מטאפורית אלא מהותית; הוא רואה עצמו כממשיך הישיר והבלעדי של אותה דרגת נבואה

רע"מ משפטים (קט"ז ע"ב) אמר לו רבי שמעון, (המנורה הקדושה) (רועה הגאמן), עם כל זה שאתה לא יכול להסתכל בבני העולם הבא בעינים ולא במלאכים, כל שכן בקדוש- ברוך-הוא ושכינתו, אבל בעין השכל של לבך אתה רואה את כל בני העולם הבא, ובמלאכים ובקדוש ברוך הוא ושכינתו שמקיפים אותך. ומשום זה אמר שלמה, שכתוב בו (מלכים א ה) ויחכם מכל האדם, (קהלת א) ולבי ראה הרבה חכמה ודעת.

באו כל ראשי הישיבות והשתטחו לפניו ואמרו, ודאי הקדוש ברוך הוא מדבר בפיך, ולו אנו משתחוים. ואנו מכירים בדברים הללו שאין ילוד אשה אחר פרט לך שיכול לדבר אותם. ודאי שהדברים הללו מעידים בך שאתה הוא שנאמר בו (במדבר יב) פה אל פה אדבר בו. אין לעכב את אליהו אליך, אלא לפיס את הקדוש ברוך הוא שיוריד אותו אליך, מלא עשר ומלא סגלות אליך.

ג. השליט והממליך: יחסי גומלין עם האלוהות

התפיסה המהפכנית ביותר היא יחסי הגומלין: כיוון שהרמד"ל "ממליך" את הקב"ה על השכינה באמצעות חיבוריו וכוונותיו, הקב"ה בתמורה "ממליך" אותו על כל העולמות. זוהי האצלת סמכויות מוחלטת – המחבר הופך למשנה למלך הקוסמי.

שם (קי"ח ע"א): אמר המנורה הקדושה, רועה הנאמן, משום זה אתה מתקן בחבור הזה של רמ''ח מצוות להמליך את הקדוש ברוך הוא על כל איברי השכינה בכל מצוה ומצוה, ואינך חושש לכבודך. אשרי חלקך. שכמו שאתה ממליך את הקדוש ברוך הוא בכל איברי השכינה, שהם בעלי מדות של כל ישראל, בעלי מדות הם איברי השכינה, כך עושה הקדוש ברוך הוא להשרות את שמו עליך וימליך אותך על כל המחנות העליונים והתחתונים.

רע"מ תרומה (קנ''ח ע''ב): אמר לו המנורה הקדושה, רועה הנאמן, מה זה היום ילדתיך? אלא בשבילך אמר דוד ברוח הקדש אני היום ילדתיך. הן עוד היום גדול, באותו שנאמר בו (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אתה קימת בשכינה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך - שהינו הגוף, ובכל נפשך - שהינו הנשמה, שחמשה שמות יש לה: נשמה, רוח, נפש, חיה, יחידה. ובכל מאדך - בכל ממונך.

הקדוש ברוך הוא ושכינתו לא יזוז ממך בכל אלו. אתה חשבת שאפלו היו כל העולמות תחת רשותך, היית נותן להקים שכינה עם הקדוש ברוך הוא ולהמליכו עם שכינתו על כל הממנים של אמות העולם, ואחר כך להעלותו ושכינתו - בדיוקנך כלולה מכל המדות הטובות, בכל העולמות, ובמחנות העליונים והתחתונים, ועל כל ישראל.

ד. "עבד ה' הסובל": נשיאת עוון הדור

כאן מקבלת דמותו של רועה הנאמן (ושל המחבר המזדהה עמו) נופך משיחי טראגי. הוא אינו רק מנהיג רוחני, אלא "קורבן" המכפר על הדור. הוא ה"איש" ששקול כנגד שישים ריבוא, והוא נושא את "עוון כולנו" (על פי ישעיהו נ"ג).

רע"מ כי תצא: בין כך קם המנורה הקדושה ואמר, רבון העולם, הרי כאן רועה הנאמן, שבו נאמר (במדבר יב) והאיש משה ענו מאד, עד כעת (שמות ב) וירא כי אין איש. הרי כאן והאיש משה, ששקול לששים רבוא של ישראל, ובו (תהלים לג) ממכון שבתו השגיח. שבו נאמר על דור הגלות האחרונה, (ישעיה נג) וה' הפגיע בו את עון כלנו. והוא כלול בעשר מדות, שבגללן אמרת (בראשית יח) לא אשחית בעבור העשרה. רד עליו להשגיח על העולם וקים דבריך, שאתה אמת וכל דבריך אמת.


ה. החותם הסופי: תיקון שיעור קומה

בשיא החיבור, ב"תיקוני הזוהר" (תיקון ע'), המחבר מגייס את כל הפמליא של מעלה – אליהו הנביא, השכינה, וכל ראשי הישיבות – למשימה אחת עליונה המוטלת עליו: לתקן את "שיעור הקומה" של האל. זוהי היומרה הגדולה ביותר – עיצוב מחדש והשלמה של הנוכחות האלוהית בעולם, כפי שראוי לה להיות.

תיקון ע' (קל"ד ע"א) פתח רבי שמעון ואמר, אליהו אליהו, הא שכינתא הכא, וכלהו חברייא עמה נטרין לך הכא, טול רשו מקודשא בריך הוא לנחתא הכא ליקרא דמלכא קדישא, אנת וכל מארי מתיבתאן דלעילא ותתא עמך, לתקנא שעור קומה דקודשא בריך הוא כדקא יאות ליה.


.
 
לעצט רעדאגירט:
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
כתיבה אוטומטית (מצב שבו אדם כותב ללא מחשבה מודעת, מתוך תחושה ש"יד נעלמה" או כוח חיצוני מניעים אותו) היא טכניקה שמכניסה את האדם למצב תודעתי שונה (Trance), שיכול בהחלט להוביל להזיות שמיעתיות או ויזואליות, גם ללא שימוש בחומרים כימיים.

הנה ההסבר לתהליך זה:

1. כניסה למצב דיסוציאטיבי (ניתוק)
כדי להצליח ב"כתיבה אוטומטית", האדם נדרש "לכבות" את הביקורת השכלית ואת המודעות הרגילה שלו.

מצב זה נקרא בפסיכולוגיה דיסוציאציה (ניתוק בין המודעות לבין הפעולה).

כאשר ה"שומר" של התודעה (החלק הרציונלי במוח) נרדם או מושתק, גבולות המציאות מטשטשים. במצב זה, תכנים מהתת-מודע – פחדים, משאלות כמוסות, זיכרונות או דמיונות – יכולים לפרוץ החוצה בעוצמה רבה ולהיתפס על ידי האדם כקולות חיצוניים או כמראות ממשיים.

2. כוח המדמה (Suggestion)
המוח האנושי הוא בעל יכולת שכנוע עצמי אדירה.

מי שעוסק בטכניקה הזו מגיע בדרך כלל עם ציפייה לקבל מסר מישות חיצונית (מלאך, נשמה, או כוח עליון).

המוח, שמנסה למלא את הציפייה הזו, עשוי לייצר הזיות ("קולות" בראש או תחושת נוכחות בחדר) כדי לספק את הנרטיב שהאדם מחפש. זהו סוג של היפנוזה עצמית עמוקה.

3. עייפות מוחית ומיקוד יתר
טכניקות אלו דורשות לעיתים ריכוז עמוק וממושך באובייקט אחד או בדף הנייר, לאורך זמן רב.

חסך חושי או מיקוד יתר (Hyper-focus) משבשים את פעילות המוח וגורמים לו לייצר גירויים יש מאין.

בדיוק כמו שאדם שמביט במראה בחדר חשוך לאורך זמן יתחיל לראות את הפנים שלו מתעוותות (אשליה אופטית ידועה), כך אדם שבוהה בדף וממתין למסר יתחיל "לשמוע" או "לראות" דברים שאינם שם.
 
כתיבה אוטומטית (מצב שבו אדם כותב ללא מחשבה מודעת, מתוך תחושה ש"יד נעלמה" או כוח חיצוני מניעים אותו) היא טכניקה שמכניסה את האדם למצב תודעתי שונה (Trance), שיכול בהחלט להוביל להזיות שמיעתיות או ויזואליות, גם ללא שימוש בחומרים כימיים.

הנה ההסבר לתהליך זה:

1. כניסה למצב דיסוציאטיבי (ניתוק)
כדי להצליח ב"כתיבה אוטומטית", האדם נדרש "לכבות" את הביקורת השכלית ואת המודעות הרגילה שלו.

מצב זה נקרא בפסיכולוגיה דיסוציאציה (ניתוק בין המודעות לבין הפעולה).

כאשר ה"שומר" של התודעה (החלק הרציונלי במוח) נרדם או מושתק, גבולות המציאות מטשטשים. במצב זה, תכנים מהתת-מודע – פחדים, משאלות כמוסות, זיכרונות או דמיונות – יכולים לפרוץ החוצה בעוצמה רבה ולהיתפס על ידי האדם כקולות חיצוניים או כמראות ממשיים.

2. כוח המדמה (Suggestion)
המוח האנושי הוא בעל יכולת שכנוע עצמי אדירה.

מי שעוסק בטכניקה הזו מגיע בדרך כלל עם ציפייה לקבל מסר מישות חיצונית (מלאך, נשמה, או כוח עליון).

המוח, שמנסה למלא את הציפייה הזו, עשוי לייצר הזיות ("קולות" בראש או תחושת נוכחות בחדר) כדי לספק את הנרטיב שהאדם מחפש. זהו סוג של היפנוזה עצמית עמוקה.

3. עייפות מוחית ומיקוד יתר
טכניקות אלו דורשות לעיתים ריכוז עמוק וממושך באובייקט אחד או בדף הנייר, לאורך זמן רב.

חסך חושי או מיקוד יתר (Hyper-focus) משבשים את פעילות המוח וגורמים לו לייצר גירויים יש מאין.

בדיוק כמו שאדם שמביט במראה בחדר חשוך לאורך זמן יתחיל לראות את הפנים שלו מתעוותות (אשליה אופטית ידועה), כך אדם שבוהה בדף וממתין למסר יתחיל "לשמוע" או "לראות" דברים שאינם שם.
דאס געשעהט אויך אין א סייקעדעלישע טריפ?
 
דאס געשעהט אויך אין א סייקעדעלישע טריפ?
התחושה של אדם תחת השפעת סמים שהוא "המשיח" או ה"נבחר" היא תופעה פסיכיאטרית ונוירולוגית מוכרת מאוד, המכונה בשפה המקצועית "מחשבות שווא של גדלות" (Delusions of Grandeur) או "תסביך משיחי".

הנה הסיבות המרכזיות שגורמות למוח להגיע דווקא למסקנה הזו:

1. אינפלציה של האגו (התנפחות ה"אני")
אחת ההשפעות החזקות של סמים מסוימים היא טשטוש הגבולות בין האדם לבין הסביבה.

במצב תקין, אדם יודע שהוא רק חלק קטן מהעולם.

תחת השפעת הסם, האדם עשוי להרגיש שהוא "מתמזג" עם היקום כולו. המוח מפרש את תחושת ה"אחדות" הזו בצורה שגויה: במקום להרגיש חלק מהכלל, הוא מרגיש שהוא המרכז של הכלל. אם אני המרכז של היקום, המסקנה הלוגית (המעוותת) היא שאני הדמות החשובה ביותר בהיסטוריה – המשיח.

2. הצפה של דופמין ותחושת "כל-יכול"
סמים מעלים בצורה קיצונית את רמות הדופמין במוח, המוליך העצבי שאחראי בין היתר על ביטחון עצמי, מוטיבציה ותחושת כוח.

כשיש הצפה קיצונית של דופמין, האדם חווה תחושת מסוגלות אינסופית. הוא מרגיש שיש לו כוחות-על, שהוא יכול לפתור את כל בעיות העולם, ושהוא מבין דברים שאף אחד אחר לא מבין.

התואר "משיח" הוא התואר האולטימטיבי לאדם שיש לו כוח לגאול את העולם, ולכן המוח בוחר בתווית הזו כדי לתאר את תחושת הכוח הפנימית.

3. הקשר תרבותי (ה"תבנית" הכי גבוהה)
המוח משתמש במושגים שהוא מכיר כדי להסביר את החוויה.

עבור אדם שחי בתרבות יהודית או שמכיר את עולם המושגים הדתי, הפסגה הגבוהה ביותר של רוחניות ותיקון עולם היא "משיח".

כשהמוח מוצף בתחושות של שליחות, דחיפות וקדושה (שנובעות מהשיבוש הכימי), הוא "מלביש" על התחושות האלו את הדמות הכי גבוהה שהוא מכיר. בתרבויות אחרות, אנשים עשויים לחשוב שהם ישויות היסטוריות אחרות, בהתאם לאמונתם.

4. פרשנות מוטעית של יחס הסביבה (מחשבות יחס)
תופעה נוספת נקראת Ideas of Reference. האדם בטוח שכל מה שקורה סביבו קשור אליו אישית.

אם הוא שומע אנשים מדברים בלחש, הוא בטוח שהם מדברים עליו. אם הוא שומע חדשות ברדיו על מלחמה, הוא בטוח שזה סימן שחיכו לו.

הוא מחבר אירועים מקריים לחלוטין (כמו ציפור שעפה או צבע של מכונית) ובונה מהם "הוכחות" לכך שהוא המשיח ושכולם מחכים להתגלות שלו.

לסיכום: האדם לא באמת מקבל מסר חיצוני שהוא המשיח. מה שקורה הוא שהרגש שלו (תחושת כוח, חשיבות ושליחות) יוצא משליטה בגלל הכימיה במוח, והשכל מנסה להדביק לרגש הזה הסבר הגיוני. ההסבר "אני המשיח" הוא הדרך של המוח להצדיק את תחושת העליונות הקיצונית שהוא חווה באותו רגע.
 
התחושה של אדם תחת השפעת סמים שהוא "המשיח" או ה"נבחר" היא תופעה פסיכיאטרית ונוירולוגית מוכרת מאוד, המכונה בשפה המקצועית "מחשבות שווא של גדלות" (Delusions of Grandeur) או "תסביך משיחי".

הנה הסיבות המרכזיות שגורמות למוח להגיע דווקא למסקנה הזו:

1. אינפלציה של האגו (התנפחות ה"אני")
אחת ההשפעות החזקות של סמים מסוימים היא טשטוש הגבולות בין האדם לבין הסביבה.

במצב תקין, אדם יודע שהוא רק חלק קטן מהעולם.

תחת השפעת הסם, האדם עשוי להרגיש שהוא "מתמזג" עם היקום כולו. המוח מפרש את תחושת ה"אחדות" הזו בצורה שגויה: במקום להרגיש חלק מהכלל, הוא מרגיש שהוא המרכז של הכלל. אם אני המרכז של היקום, המסקנה הלוגית (המעוותת) היא שאני הדמות החשובה ביותר בהיסטוריה – המשיח.

2. הצפה של דופמין ותחושת "כל-יכול"
סמים מעלים בצורה קיצונית את רמות הדופמין במוח, המוליך העצבי שאחראי בין היתר על ביטחון עצמי, מוטיבציה ותחושת כוח.

כשיש הצפה קיצונית של דופמין, האדם חווה תחושת מסוגלות אינסופית. הוא מרגיש שיש לו כוחות-על, שהוא יכול לפתור את כל בעיות העולם, ושהוא מבין דברים שאף אחד אחר לא מבין.

התואר "משיח" הוא התואר האולטימטיבי לאדם שיש לו כוח לגאול את העולם, ולכן המוח בוחר בתווית הזו כדי לתאר את תחושת הכוח הפנימית.

3. הקשר תרבותי (ה"תבנית" הכי גבוהה)
המוח משתמש במושגים שהוא מכיר כדי להסביר את החוויה.

עבור אדם שחי בתרבות יהודית או שמכיר את עולם המושגים הדתי, הפסגה הגבוהה ביותר של רוחניות ותיקון עולם היא "משיח".

כשהמוח מוצף בתחושות של שליחות, דחיפות וקדושה (שנובעות מהשיבוש הכימי), הוא "מלביש" על התחושות האלו את הדמות הכי גבוהה שהוא מכיר. בתרבויות אחרות, אנשים עשויים לחשוב שהם ישויות היסטוריות אחרות, בהתאם לאמונתם.

4. פרשנות מוטעית של יחס הסביבה (מחשבות יחס)
תופעה נוספת נקראת Ideas of Reference. האדם בטוח שכל מה שקורה סביבו קשור אליו אישית.

אם הוא שומע אנשים מדברים בלחש, הוא בטוח שהם מדברים עליו. אם הוא שומע חדשות ברדיו על מלחמה, הוא בטוח שזה סימן שחיכו לו.

הוא מחבר אירועים מקריים לחלוטין (כמו ציפור שעפה או צבע של מכונית) ובונה מהם "הוכחות" לכך שהוא המשיח ושכולם מחכים להתגלות שלו.

לסיכום: האדם לא באמת מקבל מסר חיצוני שהוא המשיח. מה שקורה הוא שהרגש שלו (תחושת כוח, חשיבות ושליחות) יוצא משליטה בגלל הכימיה במוח, והשכל מנסה להדביק לרגש הזה הסבר הגיוני. ההסבר "אני המשיח" הוא הדרך של המוח להצדיק את תחושת העליונות הקיצונית שהוא חווה באותו רגע.
מיין שאלה איז נישט אויב סייקעדעליקס מאכט דעם מענטש פאנטאזירן צו ער איז משיח נאר די אופן ווי דו לייגסט עס אראפ דא למשל
כאשר ה"שומר" של התודעה (החלק הרציונלי במוח) נרדם או מושתק, גבולות המציאות מטשטשים. במצב זה, תכנים מהתת-מודע – פחדים, משאלות כמוסות, זיכרונות או דמיונות – יכולים לפרוץ החוצה בעוצמה רבה ולהיתפס על ידי האדם כקולות חיצוניים או כמראות ממשיים.
 
מיין שאלה איז נישט אויב סייקעדעליקס מאכט דעם מענטש פאנטאזירן צו ער איז משיח נאר די אופן ווי דו לייגסט עס אראפ דא למשל
ביי די וואס ליידען פון ביי פאולער, וואס קומט מיט הייפער און דעפרעס,איז זייער שכיח די איינרעדעניש
פון משיחיות, פיעל גרויסע האבען געליטען פונדעם
איז מסתבר אז אויב די סייקעדעליקס טראגען אוועק
דעם וואס שלינגט זיי, אין דמיונות און פאנטאזיע וועלן א טהייל אהנקומען צו מחשבות פון משיחיות
איט קאמס וויט די טעריטארי
שומר נפשו ירחק מהם .
 
ביי די וואס ליידען פון ביי פאולער, וואס קומט מיט הייפער און דעפרעס,איז זייער שכיח די איינרעדעניש
פון משיחיות, פיעל גרויסע האבען געליטען פונדעם
איז מסתבר אז אויב די סייקעדעליקס טראגען אוועק
דעם וואס שלינגט זיי, אין דמיונות און פאנטאזיע וועלן א טהייל אהנקומען צו מחשבות פון משיחיות
איט קאמס וויט די טעריטארי
שומר נפשו ירחק מהם .
לויט פון דיין שרייבן איבער סייקעדעליקס קוקט אויס ווי דו ווייסט נישט וואס סייקעדעליקס איז בכלל און וואס די מענטש שפירט ווען ער נעמט עס און דערפאר שרייבסטו וואס דו שרייבסט.
און ס'איז אקעי אז דו ווייסט נישט, מ'דארף נישט אלעס וויסן אבער צו געבן אזא שטעל צוזאם ביי פאולער מיט סייקעדעליקס איז אזוי ווי איינער זאל זאגן אז די אפעקטס פון עסן ירושלימער קוגל און זיך באדן אין ים המלח איז היינו הך
 
Back
Top