ווער האט געשריבן דעם זוהר הק'

[וחי בהם]

 

[וחי בהם]

 

[וחי בהם]

 

[וחי בהם]

המה דברי תוס' בחגיגה י"ג ע"ב): "יחזקאל דומה לבן כפר שראה המלך. שצריך לו להביא סימנים לאחרים קודם שיאמינוהו לפי שראהו שלא במקומו ואין דרכו להתראות שם, וה"נ אמר יחזקאל שראהו על נהר כבר לפיכך נתמהו שומעיו". ​	בזוהר פרשת שמות (ב' ע"ב): "כשירדו לבבל, נפתחו השמים, ושרתה נבואה קדושה על יחזקאל, וראה כל מה שראה, ואמר להם לישראל: הרי אדונכם כאן, וכל חילות השמים ומרכבותיו שבאו לדור ביניכם. לא האמינו לו, עד שהצטרך לגלות כל מה שראה, וארא כך, וארא כך. ואם גלה יותר - כל מה שגלה הצ(ו)רך".​
המילה "הסכמה" מחודשת מזמן הראשונים.​	בזוהר פרשת שמות (י"א ע"א): "אמר רבי יוחנן: "הבה לשון הסכמה". וכן בפרשת חוקת (ק"א ע"א): "הסכמה בדינא" "הסכמה בעלמא".​
כמובן שבזמן רשב"י הישמעלים לא שלטו על עם ישראל, ונראים הדברים כלקוחים מאגרת הרמב"ם ליהודי תימן שם כתב: "שהקב"ה הפילנו במהמורות עונותינו בתוך אומה זו היא אומת ישמעאל שרעתם חזקה עלינו והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך ואויבינו פלילים, "ולא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה".​	בזוהר פרשת שמות (י"ז ע"א): "ושפחה כי תירש גבירתה דא הגר דאולידת לישמעאל שעשה כמה רעות לישראל ושלט בהם ועינה אותם בכל מיני ענויים וגזר עליהם כמה שמדות ועד היום הם שולטים עליהם ואינם מניחים להם לעמוד בדתם". ואין לך גלות קשה כמו גלות ישמעאל".​
מקורו של פירוש זה הוא בפירוש רבי עזרא לשיר השירים (פרק ה', פסוק ג'): "מר ולבונה – שני דברים, זה היפך זה במראה, זה אדום וזה לבן".​	בזוהר פרשת שמות (כ' ע"ב): מריח הקטורת שהשמנים מהם אדומים ומהם לבנים, כגון הלבונה שהוא לבן מור דרור אדום, והריח עולה מאדום ולבן".​
המקור הוא מדרש רבה שם, אמר רבי שמעון בן לקיש רוח הקדש מבשרתן כן ירבה וכן יפרץ (וכן בגמ' סוטה). אולם הזוהר משתמש בלשון רש"י: רוח הקודש אומרת כן, אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה.​	בזוהר פרשת שמות (י"ח ע"א): "פן ירבה, ורוח הקדש אומרת כן ירבה".​
כאן הסכים הזוהר עם פירוש רש"י בגמ' גיטין (ס"ב ע"א), שמי שפוגש רשע יגיד לו "שלמא למר" ויכוון בליבו לרבו. ואמנם התוס' שם מקשה עליו: "פי' בקונטרס ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו, וצ"ע שלא יהא בזה גונב דעת הבריות". והזוהר כאן מיישבו שאין זה נחשב לרמאות.​	בזוהר פרשת שמות (כ"ג ע"ב): "מכאן למדנו שאסור להקדים שלום לאדם רשע, ואם צריך, יקדים לו כמו דוד שברך את הקדוש ברוך הוא, ונראה שאמר בגללו. ואם תאמר שזו רמאות - לא, שהרי כל מה שמעלה לקדוש-ברוך-הוא ונראה שבשבילו אמר - אינו רמאות. ומי שמקדים שלום לצדיק כאלו הקדים לקדוש-ברוך-הוא, כל שכן מר, שהוא שלום למעלה ולמטה".​

 

[שפן הסופר]

@וחי בהם איז אן