ווער האט געשריבן דעם זוהר הק'

[וחי בהם]

 

[וחי בהם]

 

[וחי בהם]

 

[וחי בהם]

המה דברי תוס' בחגיגה י"ג ע"ב): "יחזקאל דומה לבן כפר שראה המלך. שצריך לו להביא סימנים לאחרים קודם שיאמינוהו לפי שראהו שלא במקומו ואין דרכו להתראות שם, וה"נ אמר יחזקאל שראהו על נהר כבר לפיכך נתמהו שומעיו". ​	בזוהר פרשת שמות (ב' ע"ב): "כשירדו לבבל, נפתחו השמים, ושרתה נבואה קדושה על יחזקאל, וראה כל מה שראה, ואמר להם לישראל: הרי אדונכם כאן, וכל חילות השמים ומרכבותיו שבאו לדור ביניכם. לא האמינו לו, עד שהצטרך לגלות כל מה שראה, וארא כך, וארא כך. ואם גלה יותר - כל מה שגלה הצ(ו)רך".​
המילה "הסכמה" מחודשת מזמן הראשונים.​	בזוהר פרשת שמות (י"א ע"א): "אמר רבי יוחנן: "הבה לשון הסכמה". וכן בפרשת חוקת (ק"א ע"א): "הסכמה בדינא" "הסכמה בעלמא".​
כמובן שבזמן רשב"י הישמעלים לא שלטו על עם ישראל, ונראים הדברים כלקוחים מאגרת הרמב"ם ליהודי תימן שם כתב: "שהקב"ה הפילנו במהמורות עונותינו בתוך אומה זו היא אומת ישמעאל שרעתם חזקה עלינו והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך ואויבינו פלילים, "ולא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה".​	בזוהר פרשת שמות (י"ז ע"א): "ושפחה כי תירש גבירתה דא הגר דאולידת לישמעאל שעשה כמה רעות לישראל ושלט בהם ועינה אותם בכל מיני ענויים וגזר עליהם כמה שמדות ועד היום הם שולטים עליהם ואינם מניחים להם לעמוד בדתם". ואין לך גלות קשה כמו גלות ישמעאל".​
מקורו של פירוש זה הוא בפירוש רבי עזרא לשיר השירים (פרק ה', פסוק ג'): "מר ולבונה – שני דברים, זה היפך זה במראה, זה אדום וזה לבן".​	בזוהר פרשת שמות (כ' ע"ב): מריח הקטורת שהשמנים מהם אדומים ומהם לבנים, כגון הלבונה שהוא לבן מור דרור אדום, והריח עולה מאדום ולבן".​
המקור הוא מדרש רבה שם, אמר רבי שמעון בן לקיש רוח הקדש מבשרתן כן ירבה וכן יפרץ (וכן בגמ' סוטה). אולם הזוהר משתמש בלשון רש"י: רוח הקודש אומרת כן, אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה.​	בזוהר פרשת שמות (י"ח ע"א): "פן ירבה, ורוח הקדש אומרת כן ירבה".​
כאן הסכים הזוהר עם פירוש רש"י בגמ' גיטין (ס"ב ע"א), שמי שפוגש רשע יגיד לו "שלמא למר" ויכוון בליבו לרבו. ואמנם התוס' שם מקשה עליו: "פי' בקונטרס ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו, וצ"ע שלא יהא בזה גונב דעת הבריות". והזוהר כאן מיישבו שאין זה נחשב לרמאות.​	בזוהר פרשת שמות (כ"ג ע"ב): "מכאן למדנו שאסור להקדים שלום לאדם רשע, ואם צריך, יקדים לו כמו דוד שברך את הקדוש ברוך הוא, ונראה שאמר בגללו. ואם תאמר שזו רמאות - לא, שהרי כל מה שמעלה לקדוש-ברוך-הוא ונראה שבשבילו אמר - אינו רמאות. ומי שמקדים שלום לצדיק כאלו הקדים לקדוש-ברוך-הוא, כל שכן מר, שהוא שלום למעלה ולמטה".​

 

[שפן הסופר]

@וחי בהם איז אן

 

[וחי בהם]

RMDL_הארכיטקט_הסודות_והמאבק_הפילוסופי.pdf

 

[וחי בהם]

שתי_תודעות_ספר_הזוהר_כיומנו_של_משה_די_ליאון (1).pdf

 

[וחי בהם]

חידת_הזהות_בזוהר_חקירה_ספרותית (1).pdf

 

[וחי בהם]

הזוהר_ואוצר_הכבוד.pdf

 

[וחי בהם]

Unmasking_the_Zohar’s_Authors.pdf

 

[וחי בהם]

Hanging_on_a_Great_Tree.pdf

 

[וחי בהם]

רפואה ומדע.pdf

 

[וחי בהם]

https://drive.google.com/file/d/1x7Pe1LbVM37OR9RHpaIHsR5UgJaNTap1/view?usp=drive_link

 

[ריבי]

Unmasking_the_Zohar’s_Authors.pdf

Click to shrink...

ער איז שטארק מחזק די מסקנא אז דער גאנצער ספר זוהר איז געשריבען געווארן דורך רבי משה די ליאון ,על כל פנים זיכער אז עס דורך איין מחבר, ווייל מען טרעפט דורכאויס די ספרי זוהר די זעלבע ארמי׳שע ווערטער און אויסדריקען. מיט די זעלבע שגיאות און פארגרייזונג . אמת מארץ תצמח.

 

[וחי בהם]

The_Zohar_A_Woven_Tradition.pdf
שמות (1).pdf
ויקרא דברים (1).pdf

 

[וחי בהם]

Midrash_HaNe_elam_s_Medieval_Sources.pdf
Zohar_Composition_Time_A_Linguistic_Journey.pdf
Zohar_Authorship_Textual_Forensic_Evidence.pdf
5 פרקים.pdf

 

[וחי בהם]

Literary_Archaeology_Moshe_De_Leon_s_Workshop.pdf

 

[וחי בהם]

זיוף שהטעה את גדולי המקובלים: חותם הרמד"ל וחשיפת ה"תשובה" האבודה

מבוא: תעלומה בתוך כתב היד

כיצד קורה שענקי רוח ודמויות מופת כרבינו האר"י הקדוש והחיד"א, שזכו למוניטין של בעלי רוח הקודש וחדות מחשבה יוצאת דופן, אימצו טקסטים מסוימים כ"תורה מסיני" בשעה שמחקר פילולוגי מודרני חושף כי מדובר במעשה ידיו של אדם אחד מימי הביניים? המסיכה המוקפדת נקרעה מעל אחד הזיופים המתוחכמים ביותר בתולדות ספרות הסוד, והחוטים כולם מוליכים אל דמות אחת: רבי משה די ליאון (הרמד"ל). האיש שמאחורי ספר הזוהר מתגלה כאן לא רק כהוגה מיסטי, אלא כ"אמן זיופים" בעל תעוזה בלתי רגילה, ששתל את רעיונותיו בתוך קודש הקודשים של ספרות הגאונים. במאמר זה נחשוף את טכניקות ה"זיוף הערמומי" כפי שהן משתקפות בקובץ "שערי תשובה", ונראה כיצד טעות כרונולוגית אחת מוטטה מפעל שלם של התחזות.

נקודת המפנה: כשהרי"ף "נפגש" עם גאוני בבל

ספרות שו"ת הגאונים היא סלע הקיום של ההלכה, הגשר שבין התלמוד לימי הביניים. אולם בקובץ "שערי תשובה"), המבוסס על כתב יד של הרב מיוחס, הוטמנה פצצה מתקתקת. ה"אקדח המעשן" התגלה בתשובה המיוחסת לרב האי גאון, גדול גאוני בבל. בטקסט זה, רב האי מצטט כביכול את הרי"ף (רבי יצחק אלפסי) כסמכות הלכתית שחלפה מן העולם, בצירוף התואר "ז"ל".

מבחינה היסטורית, מדובר באבסורד מוחלט: רב האי גאון נפטר בשנת 1038, כאשר הרי"ף היה בן 23 בלבד. היתכן שראש הישיבה הישיש והנערץ בבבל יצטט צעיר בן 23 ממרוקו כ"בר סמכא שנפטר"? זוהי עדות מובהקת למחבר מאוחר שאיבד לרגע את תחושת הזמן ההיסטורית שלו.

מתוך המקור המזויף ב"שערי תשובה":

"אבל מה ששאלתם והודעתם בכתבכם כי יש בידכם אגרות מהרב רבי' גרשום ז"ל והאגרת מרב אלפאסי ז"ל משאלותיכם וענין עלינו לשבח אשר שאלתם. והודע הרב אלפסי ז"ל כי עלינו לשבח תקנת גאונים היתה..."

הטעות הזו אינה רק פליטת קולמוס; היא קריסתו של המפעל הטקסטואלי כולו, המוכיחה כי הכותב אינו גאון בבלי מהמאה ה-11, אלא זייפן ספרדי מהמאה ה-13.

שיטת העבודה: "ירושלמי" כקוד סודי

הרמד"ל פיתח "שיטת עבודה" מתוחכמת להענקת סמכות לכתביו. הוא ידע שהקהל ההלכתי לא יקבל בקלות חידושים מיסטיים, ולכן הטמיע אותם תחת מעטפת של קדמוניות. הכלי המרכזי שלו היה השימוש במונח "ירושלמי" כקוד להחדרת מאמרי זוהר לתוך שיח הלכתי.

בבואנו לנתח את ה"תשובה" האבודה, אנו מוצאים את אותן "טביעות אצבע" לשוניות המופיעות בחיבוריו הידועים של הרמד"ל, כמו "ספר המשקל", "סודות הניקוד" המעידות על "יקום ספרותי" אחיד של זיוף:

• "חכמי הודו": קבוצה דמיונית שהרמד"ל מרבה לצטט כדי לשוות לדבריו נופך אקזוטי וקדום.
• "ר' יאשיהו הפרוש": דמות מומצאת (המכונה לעיתים "ר' יצחק הפרוש") המופיעה כמעיין של סודות בכתבי הרמד"ל.
• "הקבלה האמיתית": מונח פולמוסי שנועד להעמיד את תפיסתו הקבלית מעל כל שיטה אחרת.
• "גנוז וחתום": ביטוי המעניק הילה של סודיות למסורות ה"חדשות-ישנות" שהוא מבקש להנחיל.

המצאת ההיסטוריה של "עלינו לשבח"

תפילת "עלינו לשבח" נולדה במקור כחלק מתפילת מוסף של ראש השנה. המנהג לאומרה בכל יום בסיום התפילה היה במקורו אשכנזי (כפי שמעיד מחזור ויטרי). הרמד"ל, בצעד נועז, ביקש להחדיר את המנהג האשכנזי לספרד ולתת לו תוקף הלכתי מחייב דרך "סמכות" הגאונים.
כדי לבסס זאת, הוא לא נרתע מהמצאת טקסטים תלמודיים שלמים. בתשובה המזויפת הוא מצטט משפטים ב"פסאודו-ארמית" (ארמית הדומה לזו של הזוהר) ומייחס אותם למסכתות ערכין וזבחים:

"ומני מגזרי רבן יוחנן בן זכאי שבחא דהדורא דארעא לבתר צלותא אתקין" (תרגום: ומי מתקנות ריב"ז, שבח הדר הארץ שנתקן לאחר התפילה).
המשפט הזה אינו מופיע בשום מקום בתלמוד שלפנינו. הרמד"ל בנה מדרש מומצא כדי "להוכיח" שריב"ז התקין את אמירת "עלינו לשבח" כחובה יומיומית לאחר החורבן.

המניע המיסטי: להפוך מילים לאורות
המניע של הרמד"ל לא היה רק מנהגי, אלא תאוסופי עמוק. הוא ביקש לצקת לתוך התפילה כוונות קבליות שמשנות את אופייה. דוגמה חריפה לכך היא ההנחיה שלו (המופיעה בתשובה המזויפת) להשמיט את האות ו' מהמילה "ואנחנו", ולומר "אנחנו כורעים". שינוי קטנטן זה נועד ליצור הפרדה מיסטית ולמנוע "תוספת" לא ראויה במקום שבו האור האלוהי מתגלה.
מתוך הפרשנות המיסטית בתשובה:

"והכא עלינו לשבח אנו משתפין בזה אור החיים העומד עלינו למעלה שיש בשיתוף עמנו... כי אין לבוא למעלה סתר הסתרים ריקם אלא במדותיו הראויים לו."


בשער הכוונות ענין פיטום הקטורת וברכו ועלינו לשבח ז"ל: הנה השבח הזה צריך לאומרו אחר כל תפלה מהג' תפלות ולא כאותם שנוהגין לאומרו בשחרית בלבד והנה הוא שבח גדול מאד מאד וכו' .וכן כתב בתשוב' שאלה לגאון הר' רבינו האיי ור' שרידא גאון ז"ל, ושם האריך בסיפור שבחו במאד מאד ושם הביא ג"כ תשובת רבינו גרשום מאור הגולה והרי"ף ז"ל ע"כ עיי"ש.

במחזיק ברכה להגרחיד"א זלה"ה סי' קל"ב ב ז"ל: מצאתי תשובת רבינו האיי גאון כ"י ארוכה, ושם כתב הגאון עלינו לשבח תקנו יהושע לאחר שהנחיל הארץ לישראלואחר החרבן תקנו רבן יוחנן בן זכאי לומר אותו בכל יום. וגרסינן בעירובין ומני מגורי ריב"ז שבחא דהדורא דארעא לבתר צלותא אתקן, ויש לומר אותו בכונה בעטיפת ראש מפני שאין שבח כמוהו ליוצרנו ועלה על כל השבחות שבעולם והאריך הגאון בסודו הרבה ובש"ס עירובין דקמן לא אשכחן הא דמייתי הגאון ז"ל עכ"ל שם.

שתילת הראיות: זיוף בתוך זיוף

היבט מדהים בערמומיותו של הרמד"ל הוא טקטיקת "שתילת הראיות". הוא הבין שתשובה אחת מבודדת עלולה לעורר חשד, ולכן הוא "הכין את הקרקע" על ידי טיפול בתשובות אותנטיות אחרות.

בתשובה 44 המקורית של הגאונים (העוסקת בעירובין), שתל הרמד"ל משפטים קצרים ורמזים על "עלינו לשבח" ועל "המקום המכוון כנגד כסא הכבוד". המטרה הייתה ליצור מצב שבו כאשר תופיע התשובה הארוכה והמזויפת, היא תיראה כפירוט של מסורת שכבר "הוזכרה" כבדרך אגב במקומות אחרים.
הראיה החותכת לקשר זה נמצאה בכתב יד ניו יורק 1768. זהו "תיק הראיות" המשמעותי ביותר: קובץ קבלי המכיל את "ספר המשקל" של הרמד"ל יחד עם אותן תשובות "גאוניות". העובדה שתשובות הגאונים נמצאות בתוך מחברתו האישית של החשוד העיקרי, בצירוף העובדה שהן קצרות ומבולבלות יותר מהנוסח המודפס, מעידה כי כאן נמצאת הסדנה שבה נתפרו הזיופים.

בסיום האגרת:
והשם ית' יהיה בעזרכם ובמאור תורתו יאיר עיניכם כחפציכם. וחפץ רב האיי בר רב שרירא גאון בר רב מנפה בר רב שרירא גאון ז"ל מדגלו של יהודה בן יעקב אריה.

כאן גם השמות מומצאים, ואולם רב האי היה בנו של רב שרירא גאון, ראש ישיבת פומבדיתא, אך סבו רב חנניה ואבי סבו רב יהודה שהיו גם הם גאונים בישיבת פומבדיתא. אבי השושלת היה רב פלטוי גאון.



עלינו.pdf

 

[וחי בהם]

האם "מגלה הזוהר" הכריע במאבק הענקים בין הגר"א לאר"י?

במשך מאות שנים עומד ספר הזוהר בלב ליבה של סערה אינטלקטואלית ורוחנית שעיצבה את פני היהדות. מצד אחד של המתרס ניצב האר"י הקדוש, שבמאה ה-16 חולל מהפכה מיסטית בצפת, והעניק לזוהר פרשנות סימבולית שהפכה למנהג מחייב ברוב קהילות ישראל.

מצד שני, מאות שנים מאוחר יותר, ניצב הגאון מוילנה (הגר"א), שבגישתו הביקורתית והלמדנית ביקש לחלץ את "הפשט" של הטקסט הזוהרי, גם כשהדבר סתר חזיתית את מנהגי המקובלים הנפוצים.

אולם, בתוך המאבק בין שני ענקי המחשבה הללו, מסתתרת דמות מרכזית אחת שקולה נשכח לעיתים מהשיח ההלכתי: רבי משה די לאון (הרמד"ל). הרמד"ל, המוכר בהיסטוריוגרפיה כמי שהפיץ והוציא לאור את ספר הזוהר במאה ה-13, הותיר אחריו שורה של חיבורים אישיים בלשון הקודש, המהווים "גשר פילולוגי" נדיר להבנת כוונת הזוהר המקורית. כתבים אלו, כמו "נפש החכמה" ו"משכיות כסף", הם בבחינת "אקדח מעשן" במחלוקות הקבליות הגדולות. כחוקר המבקש לחשוף את שורשי המחשבה היהודית, מרתק לגלות כיצד עדותו הטקסטואלית של הרמד"ל מכריעה, פעם אחר פעם, דווקא כדעת הגאון מוילנה.

קול דממה דקה: האם התפילה חייבת להישמע?

אחת המחלוקות המפורסמות בתפילת שמונה עשרה נוגעת לעוצמת הקול. בעוד ההלכה הצרופה (הרמב"ם והשולחן ערוך) קובעת כי על המתפלל להשמיע את המילים לאוזניו שלו בלחש, התפתחה בקרב המקובלים, בהשראת המהרח"ו, פרקטיקה של לחש מוחלט – כזה שבו גם המתפלל אינו שומע את הגיית מילותיו.

הגר"א, בביאורו, טען כי הקריאה בזוהר אינה מחייבת דממה מוחלטת לאוזני המתפלל, אלא רק מניעת השמעת קול לאחרים. העדות הטקסטואלית של הרמד"ל בספרו "משכיות כסף" מעניקה גיבוי מפתיע לגישה הליטאית הזו, ומבהירה כי המושג "קול דממה דקה" אינו מופנה פנימה, אלא החוצה:
"עמידה בלחש. אבל בענין תפילה זו הקולות יחדלון והקול הזה הוא קול דממה דקה 'שלא ישמענו חוצה'."

עבור הרמד"ל, הקריטריון המכריע הוא הזהירות "שלא ישמענו חוצה". בכך הוא מבכר את הפרשנות המתונה והפשטנית על פני הקיצוניות המיסטית המאוחרת, ומאשש את תפיסת הגר"א לגבי גבולות הלחש.

סדר עולם מול סדר ספירות: חידת האורחים בסוכה

מנהג הזמנת ה"אושפיזין" נראה לנו כיום כחלק בלתי נפרד מחג הסוכות, אך סדר הגעתם של שבעת הרועים עמד במוקד ויכוח עז. בעולם החסידי והספרדי, בעקבות המהרח"ו, נוהגים להקדים את משה ואהרון ליוסף , וזאת כדי להתאים את הדמויות לסדר הספירות המטאפיזי (יסוד אחרי נצח והוד). הגר"א, לעומת זאת, התעקש על הסדר הכרונולוגי ההיסטורי: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד.

כאן נחשפת האירוניה ההיסטורית: הרמד"ל הוא זה שחידש בכתביו את עניין האושפיזין בחיבורו "נפש החכמה". והנה, בתיאורו המקורי, הוא מציב את יוסף בסדר הכרונולוגי הפשוט, אחרי יעקב ולפני משה. עבור ה"אבי המוליד" של הזוהר, "סדר העולם" וההיסטוריה המקראית קדמו למבנים המורכבים של תורת הספירות שהולבשו על המנהג במאות מאוחרות יותר.

הנחת שני זוגות תפילין

דעת הגר"א בדברי הזוהר שאין הנחת ב' הזוגות לעיכוב. בספר "כל הכתוב לחיים" עמ' קנא הביא: "אמר לו רבינו (הגר"ח מוולוזין) הלא נמצא בזוהר הקדוש על המניח תפילין דר"ת שהוא בן עולם הבא, גם האר"י ז"ל כתב בפירושיו על הזוהר שיש להניח בזמן הזה תפילין דר"ת. והשיב לו: אין אני מהדר כ"כ אחר עולם הבא, והמהדר אחר עוה"ב יניח תפילין של ר"ת, וגם פשט הזוהר אינו כן.

וכן הרמד"ל עצמו "בספר המלכות" כתב שלהלכה צריך לעשות הפרשיות כסדר הכתוב בתורה: "וריהטי המוח הם כנגד ד׳ בתים של התפלין שהוא יהו״ה אסור בהם. י' קדש לי כל בכור ה׳ והיה כי יביאך ו' שמע ה׳ והיה אם שמוע ". וכן מפורש בספרו הנפש החכמה שזה סדר התפילין, ולא הזכיר כלל חיוב להניח ב' זוגות.

פענוח הקשר: אות ד' או צופן מיסטי?

כיצד נראה קשר התפילין של ראש? גורי האר"י נהגו לעצב את הקשר כ"ד' כפולה", צורה היוצרת חלל פנימי הדומה לאות ם' סתומה, וזאת בהתבסס על מאמר בזוהר המזכיר "ד' כפולה". הגר"א, לעומתם, הציע ניתוח מבריק ומקורי: הוא טען כי המונח "ד' כפולה" בזוהר אינו מתייחס לצורה הגיאומטרית של הקשר, אלא למבנה הכללי של התפילין (ארבעת הבתים) ולבליטות הכפולות של האות שי"ן משני צידי הבית. לשיטתו, הקשר עצמו צריך להישאר כצורת האות ד' הפשוטה.

עדותו של הרמד"ל ב"ספר המלכות" תומכת בגר"א באופן מוחץ. הוא מציין במפורש את המנהג לעשות "אות ד' בקשר של ראש", ללא כל אזכור של כפל אותיות או חלל פנימי. העובדה ש"מגלה הזוהר" מתאר ד' פשוטה מעלה תהייה נוקבת: כיצד התפתחה בקרב המקובלים פרקטיקה ויזואלית כה מורכבת בניגוד לעדותו הישירה של האיש שהביא את הזוהר לעולם?

בין צפון לדרום: המיטה כזירה של איזון נפשי

מחלוקת המהרח"ו והגר"א

הרב חיים ויטאל, בשער המצוות (ד' ע"א), מסביר את כוונת הזוהר כך: על האדם לשכב כשגופו בין מזרח למערב, וידו הימנית פונה לצפון וידו השמאלית לדרום. לעומת זאת, המשנה ברורה מביא את דעת הגר"א, הסבור כי הזוהר למעשה מסכים עם דעת הגמרא.
שראשו בצפון ורגליו בדרום

במקרה זה הרמד"ל סבר שלא כשניהם הרמד"ל בחיבורו "אור זרוע" נוקט בעמדה מהפכנית שמפרקת את המנהג המאגי. הוא תוקף את הפירוש הפיזי בשאלה רטורית עוקצנית:

"תעלה על דעתך כי נותן מטתו בין צפון לדרום בין שני הצדדים האלו יהיו לו בנים זכרים, מאי איכפת לך צד זה?"
הרמד"ל דוחה את הטענה שיש לכוון את המיטה כדי "לא להפנות את הגב לשכינה" (בציר מזרח-מערב), בטיעון למדני מרהיב: השכינה, כך הוא מצטט מהזוהר והמדרש, אינה נמצאת "שם" במזרח, אלא שורה על המיטה עצמה בשעת המצווה. לכן, לשיטתו, ה"צפון" וה"דרום" הם רמזים לאיכויות פסיכולוגיות – קרירות (צפון) וחמימות (דרום). האיזון ביניהן ביחסי האישות הוא שמביא לבנים זכרים, ולא הזזת המיטה בחדר.

שברי עולמות: תעלומת השמיטות והדורות הנסתרים

שאלת "השמיטות" – האם היו עולמות שנבראו ונחרבו לפני עולמנו – היא אחת הסוגיות הקוסמולוגיות הכבדות ביותר. האר"י והרמ"ק שללו רעיון זה מכל וכל, אך הגר"א אימץ אותו בחום מתוך קריאתו בתיקוני הזוהר.
בתחילת תיקון ל"ו: בראשית, שהוא שבת בראשית, שהרי שבע שבתות הן, ולכל אחת יש לו ששה ימי המעשה, וכל יום של הקדוש ברוך הוא הוא אלף שנים, זהו שכתוב כי אלף שנים בעיניך וכו'. ושבת בראשית ששת הימים שלו הם שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. וכותב שם הגר"א: "מכאן משמע כדברי הראשונים דשבע שמיטות הם ואנן בשניה", כמו שכתב בתיקון ל"ה: "בתשרי אתברי עלמא חסר חד חסר א' להיות בראשית, זה אדם שנברא בתשרי, ומשום שעתידה הארץ להתקלל בגללו, זהו ארורה האדמה בעבורך, הסתלק מן תשרי ופתח בב' שהיא ברכה שתתברך הארץ. וכן בתיקון מ"א: "ועל התשרי הזה נאמר בתשרי נברא העולם, ושם שבת שניה מאותן שבע שבתות".

הרמד"ל, ב"נפש החכמה", מתגלה כחסיד נלהב של תורת השמיטות. הוא מתאר את ה"בניין פלטין שעברו" ומסביר כי השמיטה הנוכחית היא "קשה ורעה", בגלל שהיא כנגד מידת הגבורה ומלאה בחטאים וייסורים, משום שהיא יורשת את העיוותים של ה"תתקע"ד דורות" (974 דורות) שנגזרו להיברא ולא נבראו, וכעת הם מתגלגלים בעולמנו כנשמות עשוקות. עבור הרמד"ל, המציאות הנוכחית היא חלק מרצף קוסמי טרגי – עמדה שמחזקת את קריאתו הטקסטואלית הנועזת של הגר"א.



אמירת "ברכו" בסוף התפילה

• המנהג: האר"י פוסק שיש לומר "ברכו" בתרא (בסוף התפילה) גם בשבת בגלל כוונות מיוחדות. השולחן ערוך פוסק לומר הברכו רק בחול. הגר"א ומנהג אשכנז הקדום נמנעים מכך גם בחול.

• עדות הרמד"ל: בספר "משכיות כסף" פוסל הרמד"ל את אמירת "ברכו" בחריפות את מנהג אמירת הברכו לאחר התפילה גם בימות החול. הוא דוחה את הטיעון הפרגמטי (עבור מאחרים) וקובע כי עיקר ה"ברכו" נתקן רק קודם התפילה כחלק מההכנה לקראת ראיית פני המלך בשמונה עשרה.

הרמד_ל_מכריע_מחלוקות_קבלה.pdf

 

[אפענער]

בשער הכוונות ענין פיטום הקטורת וברכו ועלינו לשבח ז"ל: הנה השבח הזה צריך לאומרו אחר כל תפלה מהג' תפלות ולא כאותם שנוהגין לאומרו בשחרית בלבד והנה הוא שבח גדול מאד מאד וכו' .וכן כתב בתשוב' שאלה לגאון הר' רבינו האיי ור' שרידא גאון ז"ל, ושם האריך בסיפור שבחו במאד מאד ושם הביא ג"כ תשובת רבינו גרשום מאור הגולה והרי"ף ז"ל ע"כ עיי"ש.

Click to shrink...

און ר' חיים וויטאל (און מעגליך אויך דער אר"י) האבן נישט משים אל הלב געווען אז די תשובה הייבט נישט אן צו שטימען מיט די מהלך הדורות. פארוואס זאל מען זיך אויף זיי פארלאזן לעומת דער יעב"ץ וואס האט געהאט א חוש ביקורת?