ווער האט געשריבן דעם זוהר הק'

@ריבי טייערער גיב דיך אכט ,
ווייל פון נישט גלייבן אין זוהר ביז תורה מסיני איז א קאצן שפרינג .
ווי האט מיר איינער געזאגט: אז די איינציגע ראיה זיינע אז זי זוהר איז תורת אמת און ר' שמעון'ס איז טאקע דאס אז אלע מענטשן וואס ער האט גיהערט וועגן זיי אז זיי די זוהר איז נישט ר"ש'ס נישט אריבער אפאר יאהר און די אלע האבן שוין געגעסן יוה"כ
 
ווי האט מיר איינער געזאגט: אז די איינציגע ראיה זיינע אז זי זוהר איז תורת אמת און ר' שמעון'ס איז טאקע דאס אז אלע מענטשן וואס ער האט גיהערט וועגן זיי אז זיי די זוהר איז נישט ר"ש'ס נישט אריבער אפאר יאהר און די אלע האבן שוין געגעסן יוה"כ
ידוע די פתגם , וואס מען זאגט אין נאהמען פון אריסטו , וואס ער האט גיזאגט אויף זיין לערער אפלטון - אהב את אפלטון , אבל אהב את האמת יותר,

מען קען נישט אהנעמען א פאלטשקייט ,און דערקלערן עס איז אמת
וועלן מיר איבער זאגן , דער זוהר און די ספרים , וואס ער איז כולל , איז נתחבר גיווארן דורך אנשים גדולים , בעלי השגה , ויורדי מרכבה וכו׳ ,וואס האבן גילעבט אין די צייטן פון די ראשונים , ווי דער רשב״א, און זיין תלמיד דער רבינו בחיי , איז מעתיק פון זוהר.
דער ספר איז קודש , און עס איז נתקבל גיווארן ביי כלל ישראל , אלץ א חלק פון תורת ישראל , אז מען וויל , קען מען גלייבען , אז די מחברים , בשעת זיי האבן עס געשריבן, איז נתגלגל כיווארן אין זיי בסוד תורת העיבור , די נשמות פון תנאים , און אויך די נשמה פון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו ,

מען דארף נישט אהנשרעקן די מענטשהייט , מיט חוסר יראת שמים, אז מען זאגט אזוי , ווייל אזוי האט אויך גיהאלטן דער גדול מרבן שמו , רבן של ישראל , דער חת״ם סופר ז״ל , ואין אחר דבריו כלום.
 
@ריבי טייערער גיב דיך אכט ,
ווייל פון נישט גלייבן אין זוהר ביז תורה מסיני איז א קאצן שפרינג .
וודאי דארף מען גלייבן ,אז דער זוהר איז קודש
אבער דער אמת ,איז ווי דער חת״ם סופר , אז עס איז נתחבר גיווארן אין די צייטן פון די ראשונים
די ראשונים זענען הייליג , אבער מען וועט נישט זאגן אז דער רשב״א האט זיך פערזענליך גיקענט מיט רבינא אדער מיט רב אשי ,
 
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
לגבי די רשב"א:
לפי עדות ר' שם טוב אבן גאון בספרו "מגדול עוז" על הרמב"ם (הל' תפילין פ"ג ה') שהיה תלמיד הרשב"א: המנהג הפשוט בספרד היה להניח רק תפילין דר"ת, ואחר גילוי הזוהר סברו שהדעה הנכונה ע"פ הזוהר היא להניח תפילין דרש"י ונשתנה המנהג, "וכבר העיר עלינו רוח ממרום ומצאנו למדרש נסתר ונעלם והוצרכנו לשנות מה שהורגלנו ותפסנו והחזקנו בכסדרן". וכן נהגו רבותינו האחרונים נ״ע שלמדוני חכמה, הרשב״א והריב״א מפי הרב החסיד ר״י בן הראב״ד ז״ל (היינו ראש המקובלים ר' יצחק סגי נהור, והוא נגד דעת אביו הראב"ד שפסק שם כר"ת - ואני תמיה על מעלת רבינו ז״ל שהיה מקובל בנסתרות איש מפי איש איך בא להכריע בסברא דברים שהם כבשונו של עולם) ועל פי רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל".

וכן דעת הגר"א בדברי הזוהר שאין הנחת ב' הזוגות לעיכוב. בספר "כל הכתוב לחיים" עמ' קנא הביא: "אמר לו רבינו (הגר"ח מוולוזין) הלא נמצא בזוהר הקדוש על המניח תפילין דר"ת שהוא בן עולם הבא, גם האר"י ז"ל כתב בפירושיו על הזוהר שיש להניח בזמן הזה תפילין דר"ת. והשיב לו: אין אני מהדר כ"כ אחר עולם הבא, והמהדר אחר עוה"ב יניח תפילין של ר"ת, וגם פשט הזוהר אינו כן. ומיום שמעו מפי קדשו של הגר"א ז"ל לא הניח רבינו תפילין דר"ת".

ובספר "שרשי הקבלה" לתלמיד הרשב"א ר' יוסף אבן ואקר כתב שאין לסמוך רק על קבלת הרמב"ן וכדו' (הוא גם סומך על ספר הבהיר) ולא על הזוהר "שנפלו בו טעויות הרבה מאוד – יזהר להישמר בהם", כלשונו.
 
וודאי דארף מען גלייבן ,אז דער זוהר איז קודש
אבער דער אמת ,איז ווי דער חת״ם סופר , אז עס איז נתחבר גיווארן אין די צייטן פון די ראשונים
די ראשונים זענען הייליג , אבער מען וועט נישט זאגן אז דער רשב״א האט זיך פערזענליך גיקענט מיט רבינא אדער מיט רב אשי ,
ספר הבהיר" הוא החיבור הראשון שבעקבותיו התקבלה קבלת הספירות כחיבור חז"לי בזמנו של רבי יצחק סגי נהור. וכבר הוכח שהוא לא יצא מיד התנא רבי נחוניה בן הקנה והוא חיבור מאוחר, כמאה שנה קודם לזוהר, והרבה מהראשונים, שלא כמו הרמב"ן, דחו אותו מכל וכל. מאידך, הזוהר התקבל בעם ישראל דווקא מחמת שתלה את דבריו בדברי רשב"י. לעומת זאת, כתביו העבריים של הרמד"ל כמעט ולא היה להם דורש, ורובם לא זכו אף לאור הדפוס. ה' יאיר עינינו בתורתו.
 
א. 'רצוא ושוב' קערה שמש כותל

זוהר חדש, פרשת יתרו (דף ל"א ע"א): "בגין דאית אתר גניז דנפקי מנייהו, וכפום דאיהו נביע מגו מבועא גניז דאתגניז ביה, הכי אתחזי כל חד. ולית מאן דיקום בהו. ורזא דא מנא דמייא ושמשא, בכותלא, כמא דאינון רצוא ושוב, אוף הכי בלבא ודעתא. בר נביאי מהימני, דמסתכלי מגו אינון דלתתא, דאינון ברזא דאספקלריא דלא נהרא, ומגו אלין הוו מסתכלין כבתר כותלא. עד הכא דמות מאינון רזין לעילא והשתא לתתא".


מפרשי הזוהר לא עמדו על סוד העניין. אך מקור הדברים הוא בספר שקל הקדש של ר' משה די ליאון: "החיות רצוא ושוב כאשר התעוררנו בפסוק אמרו והחיות רצוא ושוב כי הם רצוא ושוב כפי הענין אשר התעוררנו בספר הרמון, ואמנם כי אם תקח קערה של מים לעין השמש ותנענע אותה תמצא בכותל זוהר אספקלריאות שהן מאירות רצוא ושוב ואין מי שיוכל להתעכב אותן לפי מהירות לכתן אנה ואנה, וזהו בדוגמת רצוא ושוב".
 
לגבי די רשב"א:
לפי עדות ר' שם טוב אבן גאון בספרו "מגדול עוז" על הרמב"ם (הל' תפילין פ"ג ה') שהיה תלמיד הרשב"א: המנהג הפשוט בספרד היה להניח רק תפילין דר"ת, ואחר גילוי הזוהר סברו שהדעה הנכונה ע"פ הזוהר היא להניח תפילין דרש"י ונשתנה המנהג, "וכבר העיר עלינו רוח ממרום ומצאנו למדרש נסתר ונעלם והוצרכנו לשנות מה שהורגלנו ותפסנו והחזקנו בכסדרן". וכן נהגו רבותינו האחרונים נ״ע שלמדוני חכמה, הרשב״א והריב״א מפי הרב החסיד ר״י בן הראב״ד ז״ל (היינו ראש המקובלים ר' יצחק סגי נהור, והוא נגד דעת אביו הראב"ד שפסק שם כר"ת - ואני תמיה על מעלת רבינו ז״ל שהיה מקובל בנסתרות איש מפי איש איך בא להכריע בסברא דברים שהם כבשונו של עולם) ועל פי רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל".

וכן דעת הגר"א בדברי הזוהר שאין הנחת ב' הזוגות לעיכוב. בספר "כל הכתוב לחיים" עמ' קנא הביא: "אמר לו רבינו (הגר"ח מוולוזין) הלא נמצא בזוהר הקדוש על המניח תפילין דר"ת שהוא בן עולם הבא, גם האר"י ז"ל כתב בפירושיו על הזוהר שיש להניח בזמן הזה תפילין דר"ת. והשיב לו: אין אני מהדר כ"כ אחר עולם הבא, והמהדר אחר עוה"ב יניח תפילין של ר"ת, וגם פשט הזוהר אינו כן. ומיום שמעו מפי קדשו של הגר"א ז"ל לא הניח רבינו תפילין דר"ת".

ובספר "שרשי הקבלה" לתלמיד הרשב"א ר' יוסף אבן ואקר כתב שאין לסמוך רק על קבלת הרמב"ן וכדו' (הוא גם סומך על ספר הבהיר) ולא על הזוהר "שנפלו בו טעויות הרבה מאוד – יזהר להישמר בהם", כלשונו.
ער מיינט לכאורה נישט צו זאגן אז די רשב"א האט משנה געווען צו תפילין רש"י צוליב די זוהר. נאר אז די רשב"א האט אויך געהאלטן ווי רש"י.
 
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
@וחי בהם איז דא איינער וואס ארבעט אויף א מהדורה מדעית פונעם זוהר?
 
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
דער חתם סופר האט שוין געזאגט אז ווער עס יז וואס גלויבט אפן נישט אין "תורת הנסתר", איז א סימן אז ער גלויבט בסתר נישט אין דער "תורה הנגלה"

סיז באוויסט אז די "משכילים" האבן ערשט אנגעהויבן ווייזן די שפעטקייט פון דעם זוהר און דערנאך געקומען צו "יביקורת המקרא"

אבער לכאורה זענען די וואס זענען שולדיק דערין די וואס האבן באשטימט אז דער זוהר איז "די נשמה פון דער תורה", און וויי די וואס גלייבן נישט אין אים.
 
דער חתם סופר האט שוין געזאגט אז ווער עס יז וואס גלויבט אפן נישט אין "תורת הנסתר", איז א סימן אז ער גלויבט בסתר נישט אין דער "תורה הנגלה"

סיז באוויסט אז די "משכילים" האבן ערשט אנגעהויבן ווייזן די שפעטקייט פון דעם זוהר און דערנאך געקומען צו "יביקורת המקרא"

אבער לכאורה זענען די וואס זענען שולדיק דערין די וואס האבן באשטימט אז דער זוהר איז "די נשמה פון דער תורה", און וויי די וואס גלייבן נישט אין אים.
די ווערטער פון חתם סופר זאגט אבער אז ווער עס גלייבט נישט אין נסתר בנסתר איז נאכנישט קיין פראבלעם
 
דער זוהר אליין איז מבזה רח"ל די נגלות התורה:

בזוהר פרשת כי תצא (דף רע"ו ע"ב): אבל רבותינו, אוי לאותם שאוכלים תבן תבל של התורה (חמו"ר של התורה שנחשב ח'כם מ'פלא ו'רב ר'בנן = ביטוי ספרדי בדרך הלצה ונזכר בספרי ר' יהודה ברזילי) ולא יודע בסתרי תורה, אלא קלים וחמורים של התורה. קלים תבן של התורה. וחמרה של התורה חטה, חט ה', עץ של טוב ורע. אין דרך של מלך ומלכה לרכב על חמור, אלא על סוסים, זהו שכתוב (חבקוק ג) כי תרכב על סוסיך מרכבתיך ישועה. שאין מזלזלים במלכות להרכיב המלכה על חמור. כל שכן מלך, אין זה מקום הדיוט עבד, שדרכו לרכב על חמור. ולכן כתוב במשיח (זכריה ט) עני ורוכב על חמור. עני הוא שם בסימן: ערובין, נדה, יבמות. ושאר משניות בכלל. ולא נקרא שם מלך, עד שרוכב בסוסה שלו, כנסת ישראל.

תיקון ל': ב"ראשית ב"רא א"להים, זו בב"א, והן שלשת הבבות שנרמזו בשלשה פנים ברא"שית בר"א א"להים, ועליה נאמר על כל דבר פשע על שור על חמור - זו בבא קמא, על שה על שלמה - זו בבא מציעא, על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה - זו בבא בתרא, על השור שבו מתוכחים בעלי המשנה זה עם זה, ויש שור ויש שור, שור תם ושור מועד, ויש חמור ויש חמור, ועל אלו של צד הטמאה נאמר בהם לא תחרש בשור ובחמר יחדו, ויעקב בעבורם אמר ויהי לי שור וחמור. צאן זה שה, שנאמר בו על שה, ועבד ושפחה זהו על כל אבדה.

נוסח אחר תיקון עשיראה: ושור מועד, עשרים וארבע תולדות של נזיקין תלויים ממנו, וכלם תלויים מארבע אבות, שהן קרן ושן וגוף ורגל. הנגיחה בקרן, שן שהיתה אוכלת בגזל רבצה בגוף על הכלים ושברה אותם, ואין כלים אלא תלמידי חכמים, וכן הזיק ברגליו, וכלם נאמרו במשנה, חמור הוא חמור בחמרה של המשנה, ועל התלמיד החכם ששולט עליו נאמר בו עני ורכב על חמור, ומי הוא ששולט עליו? ח'כם מ'פלא ו'רב ר'בנן זה השולט עליו, אבל האחר הוא מחמר אחריו בחמרה של המשנה, וכן שור נגח אותם בקשיה ונשך אותם, ורבץ עליהם ושבר אותם, וזוהי מחלקת, וכן ברגל שובר כלים, ומשום זה בשור ובחמר, שהם הממנים של עשו וישמעאל, יבואו רכובים עליהם שני משיחים ושולטים עליהם, ובעלי המשנה שולטים עליהם, ועליהם אמר יעקב ויהי לי שור וחמור, ששולט עליהם בתלמוד ובמדרשים, ובקשר של תפלין וציצית שולט עליהם, שהם מועדים לקלקל, שנאמר בהם וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים.
 
הזוהר פרשת תולדות (דף קלז ע''ב) כותב שיצחק הוא בבחינת "מצא מין את מינו" עם עשו: "אמר אותו הילד, בנו של רבי יהודה, אם כך, למה לא אהב יצחק את יעקב כל כך כמו עשו הואיל והיה יודע שהוא עתיד לקיים ממנו שנים עשר שבטים? אמר לו, יפה אמרת, אלא כל מין אוהב את מינו ונמשך והולך מין אחר מינו... בוא וראה, עשו יצא אדם, ככתוב "ויצא הראשון אדמוני כלו וגו"', והוא המין של יצחק, שהוא הדין הקשה שלמעלה, ויצא ממנו עשו, הדין הקשה למטה, שדומה למינו, וכל מיני הולך למינו, ועל כן אהב את עשו יותר מיעקב, ככתוב "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו". ובזוהר בשלח כתב(מ"ו ע"ב): "ואמר רבי אבא, כתוב "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו", למה? הרי בארנו, שמי שאוהב רשעים, כך הוא". ובספר "הנפש החכמה" הוסיף הרמד"ל פרפרת נאה: "שמעתי בעניין יצחק שהיה בעל צייד ומכלה חמתו וגבורתו בחיות, ועל כן היה אוהב עשו ומה ששאל לאכול קודם ברכה כדי לשמח מדתו כי מידת הדין צריכה שמחה".
 
משה הראשון

בחיבור "רעיא מהימנא" (בהעלותך קנ"ג), מוזכר "משה הראשון" שנכשל בשליחותו להשיב את הרשעים בתשובה, מכיוון שחמד את ממונם. לאורך השנים, ניסו חוקרים רבים לזהות למי הכוונה בכינוי "משה". יש הסוברים שהרמז הוא לרמב"ן, ששמו הפרטי הוא משה, ואחרים מציעים שהכוונה היא לרבי משה ליאון. עם זאת, נראה שהפרשנות הפשוטה והאותנטית ביותר היא שהדברים מכוונים למשה רבנו עצמו.

"ומי גרם זה? עורב, שאתה (משה די ליאון) תהיה באותו זמן כיונה, ששליח אחר שנקרא בשמך, כעורב שנשלח בתחלה ולא חזר בשליחות, שהשתדל בשקצים, שנאמר בהם עמי הארץ שקץ, בגלל ממונם, ולא השתדל בשליחותו להחזיר צדיקים בתשובה, כאלו לא עשה שליחות רבונו."

קטע זה רומז לכך שמשה רבנו חטא בכך שקיבל את "הערב רב" בשל ממונם, בניגוד מוחלט לפסוק המפורש (במדבר טז, טו) "לא חמור אחד מהם נשאתי". הוא מכונה כאן בכינוי הקשה "עורב", רמז ל"ערב רב".

יצוין כי התייחסויות קשות אלו מופיעות גם במקום אחר ב"רעיא מהימנא" (פרשת משפטים, דף קט"ו ע"א), שם נטען כי משה רבנו בגלגולו הראשון, לפני שהתעבר ב"רעיא מהימנא", היה בבחינת "עץ הדעת", וה"ערב רב" דבק בו. כי לימד רק את תורת הנגלה. משה מצטייר שם כמי שחוזר עתה בתשובה, ומכונה "עבד" ו"נער".

"שקדם שחזרת בתשובה לא היית אלא בעץ של טוב ורע. עבד ונער היה שמך בתחלה, והנה נער בכה, עבד נאמן. זהו שכתוב (במדבר יב) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ואותו הרע, השתף של העבד, גרם לך לחטא בסלע, משום שהמטה שנמסר לך (בידך) היה של העץ טוב ורע. מטטרו''ן טוב, סמא''ל רע.."

וכן כתב בבראשית כ"ח ב: ועם כל זה, משה, כדי לכסות על ערות אביו, לקח את בת יתרו שנאמר בה (שופטים א) ובני קיני חתן משה. והרי פרשוה, למה נקרא קיני? שנפרד מקין, כמו שנאמר (שם ד) וחבר הקיני נפרד מקין. אחר כך רצה להחזיר ערב רב בתשובה לכסות את ערות אביו, שהקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: הם מגזע רע, תשמר מהם. אלה הם חטא של אדם שאמר לו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. אלה הם חטא של משה וישראל.

תיקון כ"א: ומשום זה הכרוז מכריז: כמה גבורים כמה בעלי מגנים התכנסו בבית המדרש לערך קרב עם הנחש בשבילה, וכמה מגנים נעשו פסקות בשביל בת המלך, ויפן כה וכה וירא כי אין איש (שמות יב), אין בהם שהורג את הנחש עד שיבא ההוא שנאמר בו ויפן כה וכה ויך את המצרי, ומשום זה נאמר עד כי יבא שיל"ה, שיל"ה מש"ה, שהיא המורשה שלו, ומשום זה נאמר בו עד כי יבא שיל"ה, שלו (שלה) ודאי, הוא הרג את הנחש. בראשונה בים באותו חמר, בגאלה האחרונה הכל בים של התורה, המטה שלו שקרע בו את הים, זה קולמוס, משום שעליו התגלתה זרוע יהו''ה, שנאמר בה וזרוע יהו''ה על מי נגלתה.

פסקה זו משווה את המחבר למשה רבנו, שמשימתו היא להכניע את כוח הרע ("הנחש"). כלי הכתיבה של המחבר, ה'קולמוס', נמשל למטה משה שבאמצעותו בקע את ים סוף. הקבלה זו מלמדת כי כשם שמטה משה בקע את "ים סוף" הגשמי, כך ה'קולמוס' של המחבר "קורע" את "ים התורה", ומגלה את רזיה הנסתרים. בכך, המחבר מוצג כדמות שקיבלה הארה וכוחות רוחניים דומים לאלו של משה רבנו, כדי להוביל את תהליך הגאולה הרוחנית.
 
לעצט רעדאגירט:
בפירושו ל"מרכבת יחזקאל", כותב הרמד"ל דברים בעלי משמעות עמוקה:

"ובאותו זמן יתקיים בו (במשה) הקב"ה מזווג זווגין, ומשה הוא שקול כנגד ישראל והיה להם כבעל, (בזמן הגאולה-) הם מכירים בו והוא לה, והערב רב שוב לא יפרידו ביניהם".
הדברים הללו מגלים כי הרמד"ל האמין שהוא גלגול נשמת משה רבנו. הוא דימה את הקשר בינו ובין ישראל ל"בעל", קשר עמוק של הכרה הדדית בזמן הגאולה, שאינו ניתן להפרדה. הרמד"ל, לפי דברים אלו, ראה את תפקידו כמשיח כהתממשות של הקשר המחודש בין אלוקים, משה וישראל.

עם זאת, ב"תיקון ל'" אנו מוצאים ביטויים של ייאוש עמוק:

"ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד לגרמייהו עבדין, בההוא זמנא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט) לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח, וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה (המשיח) מן עלמא ולא יתוב לעלמא". (דף ע"ג ע"ב)
לשון זו, שעוררה תמיהה רבה בקרב המפרשים כמו היעב"ץ: "זה הלשון קשה הבנה", נראית כמבטאת את אכזבת המחבר ותחושת כישלון והחמצה מהיותו גואל. הוא טוען שאפילו העוסקים בתורה, חסד לעצמם הם עושים ואין בכוונתם לתקון השכינה, וברגע האמת, "רוח המשיח" מסתלקת ואינה שבה. ה"וי" הגדול מופנה לאלו שגרמו להסתלקות זו. מכל אלו ניתן ללמוד כי ספר הזוהר נכתב על ידי הרמד"ל, שהאמין שהוא גלגול נשמתו של משה רבנו, שבא לגאול את עם ישראל באמצעות גילוי סודות התורה. אך בסוף ימיו, כשהרגיש שהשעה נטרפה, הוא הביע את החשש לכישלונו.
 
@וחי בהם דו קומסט אריין מיט אוצרות! איז דאס ציטאטן פון די ספר געברענגט אויבן?
הכל כתוב בספר, וכבר ראה זאת רבי אבא ברוח קדשו:

ואין רואה ואין שומע, כי תרדמת הזמן נפל על הדור. ווי להאי דרא כד ייתא הא
י דרא.
 
הרמד"ל מבטא בחיבוריו תחושה עמוקה של ייסורים אישיים ונדודים, המקבילה לסבלם של משה רבנו והשכינה. הוא רואה בנדודיו הפיזיים והרוחניים מראה למצב הגלותי של השכינה, ובהם הוא מוצא משמעות קבלית עמוקה.

בהקדמת תיקו"ז: ועוד, כן איש נודד ממקומו, זה משה, שכתוב והאיש משה ענו מאד, שגרשה רוחו אחריהם. ועוד, כן איש נודד ממקומו - מי שהוא איש צדיק שהולך נע ונד ממקומו כמו השכינה, שנאמר בה ולא מצאה היונה מנוח, ואף כך היא רוגזת יותר על נבל כי ישבע לחם, שנאמר בו לכו לחמו בלחמי, שהוא קמצן, נבל בממונו נבל שמו, שאינו נדיב ואינו מזרע האבות, שנאמר עליהם נדיבי עמים נאספו, שהרי קמצן הוא עני הדעת, אחר שלא עושה חסד לבעלי תורה להיות מחזיק בידיהם.

תיקון ס', צג, ע״ב: ׳וכשאדם שולט על יצרו, נהפך הנחש למטה, ואם יצרו שולט עליו, נהפך ממטה לנחש, ומיד וינס משה מפניו. מה זה וינס? אלא כאן רומז שנוי מקום, שברח ממקומו ומלפניו '.

ובאמת עולה מהעדות של הר' יצחק מן עכו שהרמד"ל היה נע ונד בדרכים, וברח ממקומו. ואם נשים לב כל הספרים העבריים של הרמד"ל חוברו בעיר "גוודלחרה", ואז כנראה גם חובר הזוהר המרכזי, ואילו בסוף ימיו מצינו שהעתיק מגוריו ל"אווילה" וגם שם לא מצא מנוח ועבר מעיר לעיר. בנוסף, העדות של רבי יצחק מעכו על הרמד"ל, שלמרות שקיבל "מתנות רבות זהב וכסף", הוא "היה מפזר" הכל באותו יום, מחזקת את הניגוד שהוא עצמו יצר בין קמצנות "הנבל" לנדיבותו שלו.

הרמד"ל ממשיך לראות בייסורים שלו כלי לתיקון רוחני ולגאולה. הוא לוקח את סיפור "מי מרה" ומפרש אותו באופן חדשני:

ברע"מ בהעלותך (קנ"ג א): באותו זמן, (שמות טו) שם שם לו חק ומשפט, והם בעלי משנה. גם כאן ויבאו מרתה, חוזרת להם תורה שבעל פה מרה בדחקים רבים, בעניות, שיתקים בהם (שם א) וימררו את חייהם בעבדה קשה - זו קשיא. בחמר - זה קל וחמר. ובלבנים - זה לבון הלכה. ובכל עבדה בשדה - זו בריתא. את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך - זה תיק"ו. ורועה הנאמן, שם התקים בך, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ובעץ הדעת הזה טוב ורע, שהוא אסור והתר, ובאותם סודות שהתגלו על ידך, וימתקו המים. כמו מלח שממתיק את הבשר, כך יתמתקו בסודות שמתגלים על ידך כל אותן קשיות ומחלוקות של מים מרירים של תורה שבעל פה, יחזרו מתוקים מי התורה. ויסוריך, בסודות אלו שהתגלו על ידך, יהיו לך מתוקים, ויחזרו לך כל הדחקים שלך כחלומות שעברו. וחל"ם בהפוך אותיות - מל"ח, שממתיק את הבשר. גם יסורים ממתקים, כמו שפרשוה.

הרמד"ל מפרש את "מי מרה" כקושי והייסורים שבלימוד תורה שבעל פה. הוא רואה את הייסורים האישיים שלו, אותם "דחקים רבים ועניות", כחלק מההתנסות של "רעיא מהימנא" במקום שבו "נִסָהוּ" הקב"ה. אך את ייסורים אלו הוא ממתיק על ידי "עץ הדעת" – כלומר סודות הקבלה שנתגלו לו. הוא טוען שהסודות הללו הופכים את "המים המרים" של הנגלה ל"מתוקים". בכך, ייסוריו הופכים להיות מתוקים, וכל ה"דחקים" שעבר נחשבים כחלומות שחלפו.
 
קיצי הגאלה על פי הזוהר והרעיא מהימנא

לפי התיקוני זוהר והרע"מ הגאולה היתה צריכה להיות בשנת ה' אלפים ע"ב או ע"ג (1312-1313 לסה"נ), (וכפי שנראה להלן הנכון הוא ע"ב וחצי) ע"י משה רעיא מהימנא שיתן כח ועוז לשני המשיחים, כמו שכתוב בזוהר חדש תיקונא קדמאה:

וכלא אתעכב עד דייתי שילה דאיהו משה בגימטריא מ"ה, ארבעין וחמש שנין בתר אלף ומאתן שנין. - היינו 1245 שנה אחרי החורבן שהיה בשנת ד' תתכ"ח - יוצא ה' ע"ג... עד דיתקשר צדיק בימינא, דאיהו עני וחכים דתמן צדיק איהו מסכן וחכם, ומלט הוא את העיר בחכמתו. מאי העיר דא ירושלם, דאתמר בה ונלכדה העיר. ובגין עניותה וחכמתה ישיזב לקרתא בגין דאיהו עני וחשוב כמת.
והיינו שמשה רע"מ יציל הדור בעקבות יסוריו ועניותו וחכמתו. וכן יציל את משיח בן יוסף שנקרא צדיק שלא יהרג במלחמת גוג. בדומה, ברע"מ משפטים קט"ז נאמר:


ואת מי הקם תקים? את אות ה', שנפלה באלף החמישי אחר ע"ב, כמנין עזו"ב תעזוב עמו. עזוב - ע"ב ז"ו. אבל הקמה, בדרגא דילך, הקם ו' תתאה. תקים עמו: עם בן עמרם, בדרגא עלאה דילך, תפארת. במ"ה דילך, שמא מפרש בשלימו. בתר ק' ק' (הינו 1245 שנה מהחורבן כנז"ל) דהקם תקים, (ובגין דא הקם תקים). אלא שלא זכינו ונטרפה השעה.
וביתר ביאור ענין "העיכוב" שמזכיר, כי באמת לפי ספר הזוהר המרכזי בפרשת וירא (דף קיט ע''א) בשם רשב"י הגאולה ע"י משיח בן דוד היתה צריכה להתחיל בשנת ה' ס':

"ובזמנא דשתין שנין לעבורא דדשא באלף שתיתאה יקים אלה שמיא פקידו". וכן בזוהר חדש פרשת בלק משמיה דרשב"י: ומהדר גאונו - זה משיח - בקומו לערץ הארץ. אז ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ וגו'. זה בששים שנה של האלף הששי.

וממשיך בזוהר וירא: ומאותו זמן עד שיהיה לה זכירה - שש שנים וחצי. ומאותו זמן שש שנים אחרות, והם שבעים ושתים וחצי.

ומשיח בן יוסף היה צריך לבוא בשנת ס"ו, "בששים ושש יתגלה מלך המשיח בארץ הגליל", וע"ז רמז הפסוק "כל הנפש הבאה מצרימה ששים ושש", ואז תהיה עת צרה שלא נהיתה כמוה. וכליון אומות העולם יהיה בשנת ע"ג.

אלא שאח"כ מסיק הזוהר בשם הרע"מ שלא יבואו הגואלים בשנת ס' ובשנת ס"ו, ויתעכב הגאולה" עד כי יבוא משה" כדי שהגאולה תהיה ברחמים ולא תהיה עת צרה, ולא ימות משיח בן יוסף.
וזו הכוונה בזוהר בראשית "השמטות" (בראשית דף כג ע''ב, והוא כידוע מזמן התיקונים):

ובגלל שמשה בקש עליהם רחמים, השמאל דוחה ולא יצאו בה בני ישראל, וימין מקרבת שהיא ימין מטה כלפי חסד. ומשה, בגלל שנתן עצמו עליהם, נתן תקף לדרגתו, שהיא עמוד האמצעי, שהיא תורה שנתנה בימין. זהו שכתוב (דברים לג) מימינו אש דת למו, ובגלל זה הגאלה תלויה בו. זהו שכתוב (בראשית מט) לא יסור שבט מיהודה, עד כי יבא "שילה", שהוא משה בחשבון. יסוד צדיק בו סו"ד תהא שמאל דוחה, אף על פי שפרשנו בו כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה ששים ושש [[1]], בגלל שנקשר בשמאל, וימין מקרבת כי תלוי ממנה עמוד האמצעי, שששים ושש הם ששים מסכתות, וששה סדרי משנה שנתנו מגבורה שהיא שמאל. ששים גבורים נקראו שנוסעים מגבורה, ששם תורה שבעל פה, שהיא שכינה תחתונה, כלל של ששים מסכתות וששה סדרי משנה. שתורה שבכתב, לפה לא התגלתה, בגלל שעתיד שמאל, שהיא פה, להדחות. ובגין כך איהו סתים הכי פורקנא בלבא ופומא דאיהו גלייא לא אתגלי פורקנא ולכן הוא מסתיר כך הגאלה בלב, והפה שהוא גלוי לא מתגלה הגאלה, ובגלל שהכל תלוי בימין, אמר הנביא (ישעיה נג) וזרוע ה' על מי נגלתה. על מי ודאי, שנאמר בה מי ירפא לך, זהו שכתוב (איכה ב) מ"ה אעידך מ"ה אדמה לך, ואמרו לי מ"ה שמו, במ"ה יבא הזמן (היינו 1245 כנ"ל), ובמ"ה תבא רפואה. זהו שכתוב (שם) מה אשוה לך ואנחמך וגומר, מ"י ירפא לך, שמשה הוא מ"ה שמו ובו תהא נחמתך, ודו"ק. (ולשון זו נמצא גם בזוהר חדש קדמאה הנ"ל עיי"ש)
מחבר התיקונים רואה את "משה רעיא מהימנא" כדמות מפתח. תפקידו הוא לפעול כ"עמודא דאמצעיתא" (הקו האמצעי) – מעין גורם ממתן ומפשר בין מידת הדין למידת הרחמים. הוא האמין כי על ידי תפילתו ופעולתו, הגאולה שהייתה אמורה לבוא בדין נדחתה, והיא תבוא במקום זאת ברחמים. המועד החדש לגאולה ברחמים, המיוחס לו, הוא בשנה שהגימטריה שלה היא ע"ב (5072) כנגד מידת החסד.

הדברים מלמדים שהמחבר הכיר בכך שהקיצים הקודמים כבר עברו, והוא מתאר את העיכוב כחלק מתהליך רוחני מורכב. הוא ראה את הדחייה לא ככישלון, אלא כהזדמנות לגאולה שלמה יותר, המבוססת על חסד ורחמים, וכי היא תלויה בפעולתו. המאמרים הללו משקפים מאבק פנימי של המחבר, שחש כי הוא נושא על כתפיו את האחריות לגאולה והכיר בחשיבות עיתויה ואופייה.

וכן בתיקונים כ"ב (דף סז ע''ב) רומז שהקץ דמשה בשנת ה' ע"ב, כנגד ה' של יום ה'שש"י, ה' עולה על אלף הששי, ואח"כ ויכל"ו-ע"ב. "ודא איהו חס''ד, ביה ויכלו, ה' בששי (נ''א וביה ויכלו בהששי), בגין דביה ה' דאברהם אזיל ו' לגבה, מיד יתער י''ה לקרבא, הדא הוא דכתיב (שמות יז טז) כי יד על כס י''ה, וששי איהו אלף שתיתאה".

וכן בתיקונין י"ג (דף כח ע''ב): ורזא דמלה (קהלת א ט) מ"ה (היינו 12-45 כנ"ל). ש"היה ה"וא ש"יהיה, וביה (תהלים לג יד) מ"מכון ש"בתו ה"שגיח, בגין דאיהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא, בההוא זמנא אתקיים רזא דמתניתין דאמר אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש דהיינו אלף חמשאה, ושורפין בתחלת שש דאיהו אלף שתיתאה.

וכן בתיקונין י"ח (דף לו ע''ב): וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, לקיימא ביה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז טו), בההוא זמנא אתגלייא מ"ה ש"היה ה"וא שיהיה [[2]].
וזהו שכתב בספר המלכות (כ"ח ע"א) שכפי שהוכחנו לעיל בארוכה חובר על ידי מחבר הרע"מ והתיקונים: אע"פ שכבר עבר הזמן אמת הוא... בהתייחסותו לקץ שאמר הרשב"י על שנת ס' וס"ו [[3]], וז"ל:

"ור' שמעון שפירש כל הנפש לבית יעקב ששים ושש ואמ' ששים ליתערותא דיעקב ושש ליתערותא דיוסף, והיו כנגדן משיח בן דוד ומשיח בן יוסף הוא אמת אמר, ואינו הדבר אלא אמת "אע"פ שעבר הזמן", שזהו הסוד ממה שפירשתי למעלה לא יסור שבט מיהודה וגו', אע"פ "שהיה עתיד" ליגלות משיח בן דוד לששים שנא' תבא בכלח אלי קבר בכל"ח עולה ששים, [[4]] אע"פ "שהיה עתיד" משיח בן יוסף ליגלות בשש והם שש שנים תזרע שדך וגו' עכ"ז הכל יהיה תלוי עד שיבא שילה שהוא משה בעבור שאין יוצאין בצרה ובמיתה. וע"כ הבטיח ה' למשה שהגאולה תהיה בע"ב והסימן רמ"ה בים: סוס ורכבו רמה בים מאי רמ"ה אלא מאתים וארבעים וחמשה שיהיה חשבון רמ"ה יתקיים הכל ובו יתקיים הפסוק רמה קרני באלה"י". (כלומק כעבור 1-245 שנה מהחורבן כנ"ל)

׳וברוב גאונך - דורש מחברנו - ׳זה משה שהוא רב ואדון על כל הגאונים והוא רב ומרבה כחו על שני משיחים׳.
ומזה יש להביא ראיה שהתיקונים והרע"מ נכתבו בשנת ה'ס' או ס"ו ולאחריה. כיוון שהגאולה התמהמה מלבוא בשנת השישים, וכנראה גם שנת ס"ו עברה חלפה עברה לה, אמר הרע"מ ברוח קדשו שרק בחס"ד יגאלו, ובס"ו לא יגאלו כדי שמשיח בן יוסף שהיה אמור לבוא אז לא ימות, כי ס' וס"ו רומזים על מידת הדין כנגד שישים המשניות וששה סדרים, (אולי יש כן רמז שבעלי המשניות שלא עוסקים בתורת הנסתר אשמים בעיכוב הגאולה) ועתידה להידחות [[5]], רק בע"ב שהוא כנגד מידת החס"ד האי משה יגאל אותם ברחמים יחד עם התרי משיחים.

וכן מובא ברע"מ פרשת כי תצא (דף רע''ח ע''א):

אמרו בעלי המשנה של הישיבה העליונה והתחתונה, רועה הנאמן, אנו שלוחי רבון העולם אליך, אשרי חלקך שאתה בעל תשובה, שקול לששים רבוא ישראל, ואתה החזרת את הקדוש ברוך הוא ושכינתו למקומו, מעלה ומטה. ובגללך יגאלו ישראל ויחזרו למקומם, ואין כח למשיחים לגאל את ישראל חוץ ממך, ובגללך הם מתעכבים. השלם דברים נכבדים הללו, שעליהם נאמר הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים.


 
לעצט רעדאגירט:
זמן כתיבת ספר המלכות:

בחיבור "ספר המלכות" (מ"ז ע"א), אנו מוצאים התיאור: "ובעבור הצרות שהם סובלים ישראל בגלות מאיש שדה שהם אומה של עשו כשיבא נאמר בו לכה דודי נצא השדה, נלינה בכפרים נלינה עם אלו שנותנין כופר נפשם הצדקה שעושין שמרחמין על אחיהם שהשליך אתם איש שדה". ראוי לציין כי בשונה מחיבורים אחרים, כמו "תיקונים" ו"רעיא מהימנא", המבטאים לעיתים חריפות נגד עשירים, בחיבור זה ישנו שבח מפורש לנדיבות ליבם של אלו הנותנים צדקה.

החוקר ע. גולדרייך טוען (במאמרו הנזכר לעיל) כי קטע זה מתייחס לגזירות גירוש צרפת משנת ה'ס"ו (1306 למניינם), שהביאו לגירושם של כ-100,000 יהודים מהמדינה. רבים מהם גלו לפרובנס הסמוכה לספרד, ומאות ואולי אלפים הגיעו לספרד עצמה כשהם חסרי כל. עם זאת, ייתכן גם שהדברים מתייחסים לגזירת גירוש יהודי לונדון בשנת ה'נ' (1290 למניינם), שבעקבותיה היגרו רבים מהם לספרד.

ראיה מכרעת התומכת בטענתו של גולדרייך מצויה בפתיחת "ספר המלכות" (כ"א ע"א), שם נראה שהמחבר עדיין נתון תחת רושם גזירת הגירוש: "והיא אומרת אם על המלך טוב וטובה אני בעיניו להפיר עצתו ומחשבתו של סמא"ל הרשע שגזר על עמך לגרשם ולאבדם ולטורדם ממקומם ומביתם". גזירה זו ניתנה בי' באב בשת ה' ס"ו בצו המלך, שחייב את היהודים לעזוב את הממלכה תוך חודש או למות.

מכאן ניתן להסיק כי "ספר המלכות" נכתב ממש בשלהי שנת ה'ס"ו. באותה שנה, הזוהר הבטיח את בוא המשיח, ולכן המחבר כתב ב"ספר המלכות" "אע"פ שעבר הזמן" – שהיה זה ממש בסוף הזמן האחרון שהובטח בזוהר לביאת המשיח.
 
כל זה כתבתי להוציא יד"ח הלומדים דכאן, דבר בעתו מה טוב:

בהקדמת המדפיסים את ספר תקוני הזוהר כתוב: יעוין בסוף הקדמת בעל כסא מלך ועוד בכמה ספרים קדושים, שהלהיבו מאד ללמוד התקוני זהר בארבעים יום שמראש חודש אלול עד יום הכפורים
 
Back
Top