אלכסנדר הפרדוסי
אלכסנדר הפרדוסי מאפרודיסיאס היה פילוסוף שחי במאה השלישית לספה"נ, ונחשב לגדול מפרשי אריסטו. בחיבור על הנפש מציג אלכסנדר את פרשנותו לגישת אריסטו אל הנפש: לדבריו הנפש היא חלק אורגני של הגוף, ולכן אף היא אובדת באבוד הגוף. (ויקיפדיה)
כמה מגדולי רבותינו בעלי המחשבה והפילוסופיה הביאו ממנו דברים. כך למשל הרמב"ם מביא רעיונות ממנו, ב'מורה נבוכים'. למשל – בחלק א' פרק לא: "אמר אלכסנדר הפרדוסי כי סיבת המחלוקת בעניינים שלוש…". כאמור דעתו של אלכסנדר הפרדוסי היא שהנפש היא כח והכנה בלבד לקבל המושכלות, ובהם תתחזק אחרי המוות ותדבק בשכל הפועל" (מובא על ידי רבי מנשה בן ישראל בספרו "נשמת חיים" מאמר ב פרק א, שם הוא מכנה את אלכסנדר "פורץ גדר" ואת דבריו אלו "מי תרעלה" ו"כפירה"), כלומר הנפש נוצרת עם יצירת הגוף, ונפסדת עם מות הגוף. וכתב הנרבוני בפירושו ל'מורה נבוכים' שהרמב"ם הלך בעניין זה בעקבות אלכסנדר הפרדוסי.
והנה בזוהר (חדש בראשית) על הפסוק "תוצא הארץ נפש חיה", מביא הזוהר את הדעה הזאת, ושימו לב למי הוא מייחס אותה.
שואל הנער את התנא: "ידעת נפש חיה, דאמר קרא, דהוות מן ארעא, והא משמע נפש חיה, למה? עונה לו רבי יוסי: אימא, בני (תאמר, בני).
הנער אומר לו: "כך אמר לי מורי שהיא הנפש שהוציאה הארץ, ומן הארץ היא נגזרה, (כלומר, הנפש (לעומת הרוח והנשמה) נולדת עם הגוף, ואובדת בזמן הפטירה, ודורשה מהמילים "נפש חיה" שהיא שווה לנפש הבהמה-) אבל היא חיה שיכולה להתנענע לכאן ולכאן, כמו שעושים בהמות ושרצים והכל. אבל אין בה השכל וחכמה בעבודת הקדוש ברוך הוא, שלא נבראה אלא לבהמה ולחיה להתנענע בה ללא השכל, ולהתכלות כשתצא, כהבל הזה של הפה" [
[1]].
שואל אותו ר"י בן פזי: מאן רבך?
אמר לו: רבי אלכסנדראי
וכן בזוהר חדש-מדרש רות
רַבִּי אֲלַכְּסַנְדְּרָאי לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר ר' אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף הֵם שׁוּתָּפִין יַחַד, וְהוֹלְכִים מִזֶּה הָעוֹלָם בְּיַחַד.
שמות אמוראים על פי מסר קבלי או מוסרי
רב אדא בר אהבה
ושם בזוהר בראשית: אמרתי לו: ומה למדת היום הזה? אמר לי: הפסוק הזה שכתוב (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. והחכמה היא ראשית הכל וקדם הכל, אבל יראת ה' שכל טוב. כלומר, היראה נשארה בשכל ובינה, לדעת ולחקר יראת ה'. לכל עושיהם - לעושה המצוות ביראה בתחלה, עד שירגיל עצמו לעשות מאהבה. אמרתי לו, מה שמך. אמר לי, אהבה. אמרתי לו, מר אהבה, וקריתי עליו, (ירמיה לא) ואהבת עולם אהבתיך. ואנא זכינא למחמי לרב אדא בריה, וסחינא ליה האי.
והנה שם מספר הזוהר כביכול שר' יוסי ראה את הוריו "בכפר קרדו" קודם הזווג שעשוהו לשם שמים בליל שבת, ולכן זכו שנולד להם בן קדוש, ונקרא אהבה.
ואולי בא כאן הרמד"ל בזוהר, להשמיענו להתרחק מטומאת יוון ומהפילוסופיה, אשר לדעתו מולידים בניהם בטומאה ואין להם אלא נפש בהמית. זאת משום שעיקר ה"מושכלות" – שהנפש הבהמית היא הכנה להם – הם "מושכלות" של חכמה ויראת ה' כנזכר לעיל, ולא "מושכלות" הפילוסופיה של אלכסנדר האפרודיסי ואריסטו.
ולכן גם קראו לו אהבה, הרי ידוע שמקומו של האפרודיסי "אפרודיסיאס" נקרא על שם עבודת כוכבים ששמה אפרודיטי, שהייתה נהוגה שם (במחוז קאריה, ואולי לזה רומז הכינוי "קרדו"). עבודת כוכבים זו נזכרת במשנה במסכת עבודה זרה פרק ג', ושם בפירוש הרע"ב": כך שמה של הע"ז ההיא בלשון יון, שפירושו אשת הזימה שאמרו שממונה להצליח בנישואין, והיא הצורה של עובדי נוגה שנקרא ג"כ פענוס". וממילא בא הזוהר להשמיענו שאין נחשב אהבה ואחווה אמיתית כי אם ע"י זווג בקדושה וחיי תורה, ודו"ק. וכמו שראינו הרבה פעמים, מדרכו של הרמד"ל להשתמש במקורות קדומים ולשנות את המשמעות שלהם לצורך המסרים שרוצה להעביר. וכנז"ל במסכת אצילות ואור זרוע שמצטט דברי החכמים הקדמונים – שמביא המורה נבוכים בדיוק בהפך מאמרם, להשמיע שעיקר "המושכלות" הוא הקבלה ולא הפילוסופיה.
רב אידי
אין זו הפעם היחידה בהם הרמד"ל מחדש כביכול שקראו לאמוראים בשמות שרומזים על משמעות קבלית, באותו דרך פירש את שמו של האמורא "אידי בר יעקב" בזוהר לך לך (צ"ח ע"א):
אמרו לו, בעל ההלולא הזה המארח שלך זכה לכל זה משום שקים את קיום המצוה. אמר, מה היא? אמר אותו האיש, אשתי, אשת אחי היתה, והוא מת בלי בנים, ונשאתי אותה, וזה הבן הראשון שהיה לי ממנה, וקראתי לו בשם אחי שנפטר. אמר לו, מכאן והלאה קרא לו אידי. וזה הוא אידי בר יעקב ברך אותם רבי אבא והלך לדרכו.
וביארו המפרשים שם שאידי הוא מלשון "אידי ואידי" המופיע בש"ס שמשמעו ששני הענינים זהים [
[2]], ורצה לומר שבן היבם מקבל את נשמת האח הנפטר ולכן קראו לו "אידי" על שמו. אח"כ בזוהר שם מסופר שהגיע מעשה זה לפני רשב"י, על אף שהאמורא הזה חי הרבה אחריו.
נחום ושמעון הפקולי
"זוהר חדש רות:
רבי זמיראה נפק לחקל אוני … קם מתמן, ואזל ליה לגלילא עילאה ("רבי זמיראה אינו נזכר בחז"ל) ושם הוא פוגש ינוקא, ילד קטן, שנולד לאב רשע, רבי זמיראה מלמד אותו תורה ותפילה, עד שהוא נהיה חכם גדול, והוא רבי נחום הפקולי. כדרכו, דורש הזוהר את משמעות השם: "אמאי קרו ליה הפקולי? כמה דאת אמר, (ישעיהו כ״ח ז) פקו פליליה. דאפיק לאבוה מן דינא דההוא עלמא. וכמה חכימי דרא דנפקו מיניה, אקרון פקול". וכאן רומז לשמעון הפקול שהסדיר ביבנה את השמונה עשרה.
ולמה נקרא "נחום" הפקולי? בגלל הנחמה, כי אביו של רבי נחום הפקולי בא אליו בחלום ואמר לו: רבי, כמו שניחמתני, כך ינחם אותך הקב"ה, שהרי מן היום שידע בני פסוק אחד הוציאו אותי מן הדין, כיוון שקרא שמע העלו הדין שלי בין ביום ובין בלילה פעם אחת…" ע"כ. נמצא שנקרא "נחום" בגלל הנחמה, ו'פקולי' בגלל שהנחמה היא ש"פקו לי מן דינא".
בסיום הסיפור על רבי זמיראה ורבי נחום הפקולי, מעיר הזוהר: "אמר רבי חייא בר אבא: כהאי גוונא אירע ליה לרבי עקיבא." והמכוון הוא לסיפור הידוע שמביא בספר "אור זרוע" ח"ב, ס"נ (ומופיע בקצרה בכלה רבתי מזמן הגאונים) שרבי עקיבא לימד בנו של רשע קדיש יתום ובזה הוציאו מהגיהנום.
מעשה ברבי עקיבא, שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה רץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו. לשאלת ר' עקיבא על מעשיו, ענה לו אותו אדם: "מת אנוכי, ובכל יום פוקדים עלי מלאכי חבלה הממונים עלי לחטוב עצים, ושורפים אותי בהם. וכל כך למה? מפני שעברתי על כל מצוות התורה". אמר לו ר' עקיבא: "כלום שמעת מן הממונים עליך, אם יש לך תקנה, להפטר מפורענות זו?", אמר לו: "שמעתי שהיו אומרים אלמלי היה למסכן זה בן, שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש, וברכו את ה' המבורך, והקהל עונים אחריו אמן, יהא שמיה רבה מברך, וברוך ה' המבורך, מיד היו פוטרים אותי מן העונש". שאל אותו ר' עקיבא על עירו, והלך לשם"...
רבי יוסי בן פזי
וכיו"ב מגלה הזוהר (לך לך פ"ט) ששושלת "פזי" בתלמוד הוא על שם מעשה שהיה:
בינתים בא איש אחד וכלי של פז בידו. הוציא אותו ונפל אור בבית. אמר לו: רבי, אני רוצה לזכות בתורה ואני לא זכיתי, ורוצה מי שישתדל בתורה בשבילי, שהרי יש לי עשר רב שהשאיר לי אבי, שכאשר ישב על שלחנו היה מסדר עליו שלשה עשר כוסות מאלו, ואני רוצה לזכות בתורה ואני נותן עשר. אמר לאותו הרוק: תשתדל בתורה, וזה נותן לך עשר. נתן לו אותו הכוס של הפז. קרא עליו רבי אבא: (איוב כח) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. ישב ולמד בתורה, והאדם ההוא היה נותן לו עשר. לימים נכנסה חמדת התורה למעיו. יום אחד היה יושב והיה בוכה. מצא אותו רבו שהיה בוכה. אמר לו: על מה אתה בוכה? אמר לו: ומה אני מניח את חיי העולם הבא בשביל זה? איני רוצה אלא לזכות אצלי. אמר: עכשו מזה נשמע שהנה עשה לשם שמים. קרא לאותו האיש, אמר לו: טל את עשרך ותן אותו ליתומים ועניים, ואני נותן לך חלק יתר בתורה בכל מה שאני לומד. החזיר לו רבי יוסי אותו הכוס של פז, ועד היום לא סר שמו, ומבניו בן פזי, והינו רבי יוסי בן פזי, וזכה לכמה תורה הוא ובניו [משום שלמד תורה]. שאין לך שכר טוב בעולם כמי שלומד תורה ומקים אותה.
אולם תוס' במסכת בבא בתרא (דף קמ"ט א. ד"ה רב מרי) כתב ש"פזי" היא שם אמו ולא אביו, וכן מצינו באגרת ר' שרירא גאון שהיתה פזי בתו של ר' חייא, וכדאיתא ביבמות סו"פ הבא על יבמתו "פזי וטווי אחיות היו". וצ"ל שבזמנם עדיין לא נתגלה הזוהר.
[1] כך מצטטים הראשונים את דעת אלכסנדר הנ"ל שהנפש היא רק "הכנה לקבל המושכלות"
[2] עי' פי' מתוק מדבש שם.
