ווער האט געשריבן דעם זוהר הק'

קושטא קאי , א ווערק וואס זעהט אויס , אז ער נעמט אדורך די סוגיא , ער איז א פרומער אויכעט
ער איז מקדים אין זייין הקדמה, אז ער גייט נישט מיט הוכחות און ראיות פון גרשום שלום , כאילו אז יא , איז א פראבלעם , אונז האבן מיר א כלל, קבל את האמת ממי שאמרו, אין אמת, האט ער צוזיך דעם יעב״ץ און חת״ם סופר, און פון פריער דעם ספר יוחסין , מכל מקום קדוש יהלכן, גרויסע מענטשן האבן עס מחבר גיוועהן , איז אבער קלאהר אז די דברים התמוהים , קען מען נעמען מיט מלח ותבלין , והמבין יבין .
 
לעצט רעדאגירט דורך א מאדעראטאר:

צורת כדור הארץ​

בזוהר פרשת ויקרא (י' ע"א): "וחברינו יושבי הדרום ראו בספרי הקדמונים ובספרו של אדם, שכך מחלקים כל הארצות הללו, שכלם נמצאים למטה כמו אותם הרקיעים שלמעלה, אלו על אלו ואלו על אלו,... ובספרו של רב המנונא סבא פרש יותר, שהרי כל הישוב מתגלגל בעגול כמו כדור, אלה למטה ואלו למעלה, וכל אותן בריות משנות במראיהן משנוי האויר כפי כל מקום ומקום, ועומדות בקיומן כמו שאר בני אדם. ולכן יש מקום בישוב, כשמאיר לאלה חשוך לאלה, לאלה יום ולאלה לילה. ויש מקום שכלו יום, ולא נמצא בו לילה פרט לשעה אחת קטנה. וזה שאמר בספרי הקדמונים, ובספרו של אדם הראשון כך הוא. שכך כתוב, (תהלים קלט) אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך. וכתוב (שם קד) מה רבו מעשיך ה'. ולכן הכל יפה. וסוד זה נמסר לבעלי החכמה, ולא למחלקי תחומים, משום שהוא סוד עמק של התורה".-'צורת כדור הארץ'

רבי יעקב עמדין בספרו "מטפחת ספרים" העיר על כך: "כל ענין זה הולך על דרך חכמי מחקר". ואמנם צורת כדור הארץ ככדור, וקטביו ואקלימיו כבר נזכרו כעין תיאור הזוהר בשם רב המנונא, בדברי רב סעדיה גאון על ספר יצירה (פ"א ה"ד):

"ובתנועות אמר: "הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ". כל עקבות העשייה בשנה הנך רואה גובה השמש בקיץ ואורך היום וקוצר הלילה, וירידתה בחורף ואורך הלילה וקוצר היום. וזה ניכר באקלימים הללו המיושבים עד שנעשה היום שש עשרה והיום שמנה ובהיפך זה. וכן יובן בשכל ויושג בתבניות ההנדסיות שזה יגיע עד שתהיה יממה תמימה כולה יום בקיץ וכנגדה יממה כולה לילה בחורף, וכן עד שיהיה חודש כולו יום בקיץ וחודש כולו לילה בחורף, וכן עד שיהיו שישה חודשים כולם יום ושישה חודשים כולם לילה ותהיה השנה כולה יממה אחת, יומו שישה חודשים ולילו שישה חודשים". וכן כותב רב סעדיה גאון על איוב (ל"ח) לעניין האקלים בקוטב הצפוני והדרומי, שם הוא מתייחס למקומות שבהם האור והחושך מתחלקים לתקופות ארוכות, כמו מקום שיש בו חצי שנה של אור וחצי שנה של לילה.

הזוהר אינו מסתפק בתיאור פיזי-מדעי, אלא עוטף אותו בסוד. הוא קובע כי "סוד זה נמסר לבעלי החכמה, ולא למחלקי תחומים, משום שהוא סוד עמק של התורה . הכתוב מבחין בין "מחלקי תחומין" – שהם ככל הנראה חכמי הגאוגרפיה או המדענים בני התקופה – לבין "בעלי החכמה" – שהם המקובלים. בכך, הוא ממיר את הידע המדעי לידיעת סוד, וטוען כי ההבנה האמיתית של צורת העולם אינה עניין של מדידה ותחשיב מדעי גרידא, אלא של תפיסה רוחנית עמוקה שאינה נגישה לכל. תפיסה זו של ידע חיצוני המשולב ומקודש במסגרת תורנית-מיסטית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הזוהר.

ספר 'רזיאל המלאך' –ואדם הראשון​

בתוך התיאור של העולם הכדורי, הזוהר מכיל תיאור נוסף, לכאורה סותר, של העולם כמחולק ל"שבע ארצות זו למעלה מזו... ובכל ארץ יש בני אדם שונים ותהום מפריד בינהם. תיאור זה, המייצג קוסמולוגיה שכבתית, מוצג על ידי הזוהר כמקור המצוי ב"ספרי הקדמונים" וב"ספרו של אדם". תיאור זה, נראה כאילו הוא עומד בניגוד חריף לתיאור הכדור, המקביל למציאות. הזוהר מסיק כי רק "חכמי התורה" יכולים ליישב את הסתירה הזו ולהשיג את סוד הדברים.

ונראה ברור שמקור הדברים של "ספר דאדם הראשון" הוא בספר "רזיאל המלאך" שגילה לאדם הראשון, וזו לשונו:

"שבעה אלפים כנגד שישה אלפי שיהיה העולם ואלף ז' תוהו. שבעה רקיעים, שבעה כוכבי לכת, שבעה ארצות, ז' תהומות, ז' שיהיה עולם תוהו... שבע ארצות ושבע תהומות ביניהם ושבעה רקיעים". תבל: הרים וגבעות וכל יושביהם ושס"ה מיני בריות עליו של בני אדם, יש דומה ראשו לאדם וגופו לארי, ויש ראשו כארי וגופו כאדם. יש ראשו כנחש, ויש ראשו כשור, ויש ב' ראשים, ויש ג' ראשים וד' ידים וגוף אחד וכרס.

והם הם הדברים בזוהר שם: "בוא וראה, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם – ברא שבעה רקיעים למעלה, ברא שבע ארצות למטה, שבעה ימים..." ובין כל ארץ וארץ רקיע מפריד בין זה לזה ויש ביניהן בריות משנות אלו מאלו.

באופן מסורתי, ספר רזיאל המלאך מיוחס למלאך רזיאל שהעבירו לאדם הראשון, והמסורת עברה עד שלמה המלך.עם זאת, חוקרים טוענים כי הספר כפי שהוא מוכר לנו הוא למעשה יצירה מימי הביניים, שקרוב לוודאי נערכה על ידי חוגי חסידי אשכנז.ההשערה בדבר הקשר לרוקח אינה חדשה. רבי צדוק הכהן מלובלין[1], וכן הגאון מווילנא[2], הבחינו בדמיון הטקסטואלי העצום בין ספר רזיאל לכתבי הרוקח. הגר"א סבר שהתכנים הועתקו ממנו. רבי צדוק הכהן הסיק כי הרוקח עצמו הוא שחיברו. ובאמת נראה שרובו של הספר רזיאל המלאך הוא ליקוט מספר "סודי רזיא", ועוד כמה מספריו של הרוקח. ואומרים שקרא לספר רזיאל על שמו "רזי אליעזר".

ספר שיעור קומה

ואילו בספרא תנינא כתב הזוהר שספר "שיעור קומה", שהרמב"ם קבע שהוא ספר בחזקת מזוייף (כדלעיל סוף פרק ב'), נכלל בספר רזיאל דאדם הראשון, וז"ל:

"ומנה שם בן ע''ב כתיב בדרועא דקודשא בריך הוא כמא דאוקמוה בספר רזיאל, בשעור קומה דאיהו הוה ספרא דאדם קדמאה. ע"כ.

למרבה הפלא בעל ספר רזיאל המלאך צירף בספרו גם את הספר שעור קומה הנ"ל (דפים ל"ה-מ'), והזוהר כבר מייחס על פיו הכל לאדם הראשון. אמנם, בספר שיעור קומה לא מופיע סוד זה בפירוש, רק מדבר שם על שמות אחרות החקוקות על זרועותיו של הקב"ה". וענין שם ע"ב על זרועותיו של הקב"ה נמצאו בחלק אחר של רזיאל המלאך הלקוח מספרו של הרוקח "סודי רזיא" (רזיאל המלאך עמוד י"ב) וז"ל: והיה ע"ג שמות חקוקות על יד ימין של הקב"ה".



[1] וז"ל: מה שנתיחסו הדברים לאדם הראשון ונוח פירוש שרבנו אלעזר מגרמיזא שהוא או רבותיו שמסרו לו חכמה השיגו ברוח הקודש דברים שנתגלו לאדם הראשון ולנוח עכ"ל
[2] בספר רב פעלים לר"א בן הגר"א: ס' רזיאל [= המלאך] המיוחס לאדה"ר, ולפי דעת א"א הגאון נר"ו, חברו הרוקח ז"ל, כי היו לו המדרשים והברייתות בשלמות, כאשר תראה בספר רוקח ובספר סודי רזי שלו.
 
@וחי בהם וואו קען מען טרעפן די ספר השם פונעם רוקח?
 
ספרא דרבי כרוספדאי

תיקוני זוהר, תקונא שבעין (דף קלו ע''א) דורש את הפסוק "זה ספר תולדות אדם", על ספרים שלא קיימים: "זה ספר, דהא כמה ספרין אינון, ספרא דרב המנונא סבא, ספרא דחנוך, ספרא דרבי כרוספדאי". בגמרא אנו פוגשים אמורא בשם זה, והוא תלמידו של רבי יוחנן. אבל מתוך האזכורים של רבי כרוספדאי בזוהר נראה שמדובר בתנא, שהרי הוא משוחח עם תנאים כמו רבי יוסי בן קסמא.

"סוד הסודות" לאריסטו הישמעאלי:
כתב יד שתורגם מערבית לעברית ע"י המשורר ר' יהודה אלחריזי (ד' תתכ"ה-תתק"ץ) מטולידו אשר בספרד, מכיל קטעים מספר סוד הסודות המיוחס לאריסטו, השולח עצות לאלכסנדר מוקדון בעניני שלטון ובעניני הנהגת הבריאות, הוא התיימר להיות ספר עצות למלך בענייני ניהול המדינה שנכתב על-ידי אריסטו עבור תלמידו אלכסנדר הגדול. למעשה זהו חיבור ערבי במקורו, שנכתב במאה העשירית. החיבור מכיל הקדמה שבה מספר ה״ישמעאלי המעתיק״ (ה״מתרגם״ כביכול) כיצד מצא את הספר. העיקרון המרכזי של העצות לשליט הוא הצדק וההגינות, שרק הם יכולים להבטיח את נאמנות הנשלטים ואת השגשוג הנובע מכך. כמו כן מכיל החיבור עצות על דרך בחירת השרים, הפקידים השונים בממשל, על מינוי ראשי הצבא ועל אופן ניהולם. עצות מעשיות אחרות נוגעות לקניית עבדים, ניהול יחסי החוץ והתנהלות השגרירים, ניהול המלחמות, וענייני בריאות ואורח חיים בריא. אריסטו של החיבור מזהיר את אלכסנדר מפני אנשים בהירי שער וכחולי עיניים. הוא ממליץ על שימוש באסטרולוגיה ובאלכימיה, מתאר קמעות וטבעת קסם ומונה את סגולות הקסם של אבנים יקרות. הוא מכיל פרק על "חכמת הפרצוף" (זיהוי תכונות אופי על-פי תווי הפנים) וטבלה שעל פיה ניתן לחשב בגימטריה את זהותו של המנצח בקרב מבין שני מפקדי צבא ששמותיהם ידועים. (ספר "דרך ישראל ברפואה, דוד מרגלית, עמ' 219)
ך.webp


בענין מאמר עתיק זה המענין הוא השם שלו "סוד הסודות" המעורר אסוציאציה עם השם "רזין דרזין", שהוא המאמר בזוהר פרשת יתרו העוסק בענין הכרת תכונות נפש האדם על פי צורת אבריו וגווני העין וכדו', שכביכול ע"פ התכונות הללו מונו שרי האלפים והמאות בעצת יתרו למשה. כמו בזוהר מביא החכם הנ"ל עצות להכרת האדם על פי צבע שערותיו, גבותיו צבע וצורת עיניו, מצחו ועוד. אם כי יש הפרש בסודם, הטרמינולוגיה והסגנון שווים בשניהם. נראה כי הזוהר באמרו "זה ספר ולא אחר שגלה" בא לשלול חכמת הספר הלזה. (יש גם כת"י מקוריים של אריסטו על חכמת הפרצוף וכו', אך לא נקראו "סודות")

רזין דרזין

זוהר שמות (י"ח ע"א): ואתה תחזה מכל העם. זה ספר תולדת אדם. זה ספר מאותם ספרים נסתרים ועמקים. אמר רבי שמעון, הרמתי ידי בתפלה למי שברא את העולם, שאף על גב שבפסוק הזה גלו הראשונים נסתרות עליונים, יש להתבונן ולעין בסודות של ספר אדם הראשון שמשם נמשך ספרו הגנוז של שלמה המלך. זה - שהכל תלוי בו. זה - עץ החיים. זה - ולא אחר שגלה. (מהו) זה - כמו שנאמר (שמות יב) החדש הזה לכם ראש חדשים. זה ניסן ולא אחר.

למדנו שמשה התקשה בזה, עד שבאה שכינה ולמדה אותו, והיא ראתה ובחרה את כל האנשים הללו שנראים בפרצוף, ושם משה למד את החכמה הזו ונכנס לתוכה. זהו שכתוב ואתה תחזה מכל העם. ההוא שכתוב בו (תהלים קב) ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. (נחמיה ט) ואתה מחיה את כלם. (תהלים ג) ואתה ה' מגן בעדי. ואתה תחזה, ותתבונן בזה. אתה ולא אחר, לדעת ולהתבונן בששים רבוא. בששה צדדים יש להתבונן. בדיוקנאות של בני אדם, ולדעת החכמה על בריה. ואלה הם בשער, בעינים, בחטם, בשפתים, בפנים, בידים, באותם שרטוטי הידים. ובששת הצדדים הללו כתוב ואתה תחזה. לדוגמא:

סוד הסודות המיוחס בטעות לאריסטו:

ומי שעיניו גדולות ובולטות הוא קנאי ועז פנים, עצל ואינו נאמן. ומי שעיניו ממוצעים, והם שוקעים, והם כחולות ושחורות, הוא מקיץ (?), מבין אוהב נאמן. ואם תהיינה נוטות לאורך האף יהיה בעליהם רמאי...

וברזין דרזין:

אם גבות עיניו לבנות ועיניו שקועות זהו אדם שצריך להיזהר מפניו כל דבריו ברמאות.
 
לעצט רעדאגירט דורך א מאדעראטאר:
דער סאטמר רבי איז גיוועהן מיט ביידע פיס אויף דער ערד, ער האט נישט געדמיונ׳ט, און ער האט נישט גיטראכט, אז ער פליעט אין די עולמות העליונים
דעס איז די סיבה - לפי הבנתי - פארוואס ער האט נישט אריין גיפלאכטן אין זיינע דרושים און תורות עניינים פון קבלה, ווייל דארטן - אין קבלה - איז שורה א שטח הפקר, יעדער מאן דהוא קען זאגן העולה על רוחו, און מלבש זיין מיט ״סוד ה׳ ליראיו

סאטמאר רבי , איז גיקומען צי מסקנות וואס ער האט מייסד גיוועהן אויף נגלה , זיין פראבלעם איז אבער אז ער האט נישט גיהאט גענוג יסודות אין הלכה, איז ער אהנגיקומען צו מדרש , און אגדה , וואס דארטן איז נישט אנדערש אסאך ווי קבלה מען קען זאגן און דרש׳נען כל אחד לפי השקפתו , עס פעלן דען מדרשים און מאמרי חז״ל?
ער האט מחבר א גרויסן ספר ויואל משה, וואס איז גיבויעט אויף פיק ענד טשוס, ער ברענגט די מאמרים און די מחברים, וואס זענען אין איינקלאנג מיט זיין מהלך, און קאנוויניעטלי איז ער מעלים עין פון די וואס האלטן אנדערש , ער רעכנט נישט הרב מקאליש , הרב יהודה אלקלעי, וודאי נישט הרב קוק , און אפילו דעם חת״ם סופר , אין שו״ת און דרשות ,איז ביי עהם כאילו לא היו .
ער האט גיהאט א מסורת מבית אבותיו , און ער האט דאס גיוואלט אהנהאלטן און איבערגעבן , איז כל הכבוד לו.
די חידוש איז אז ער האט עקספעקטעט אז די גאנצע כלל ישראל , איז משועבד לדעתם .
דאס איז ליצנות צו שרייבן אז סאטמאר רב האט כלשונך "נישט געהאט גענוג יסודות אין הלכה"

לית מאן דפליג אז ער איז געווען גאון עצום, געוויסט און געדענקט ש"ס און פוסקים מער ווי דו קענסט אשרי יושבי..

מוזט נישט אננעמען זיין פסק אויב האסטו א צווייטער וואס לדעתך ווייסט ער בעסער, אבער מאך אים נאך נישט פאר אן עם הארץ.
 
דאס איז ליצנות צו שרייבן אז סאטמאר רב האט כלשונך "נישט געהאט גענוג יסודות אין הלכה"

לית מאן דפליג אז ער איז געווען גאון עצום, געוויסט און געדענקט ש"ס און פוסקים מער ווי דו קענסט אשרי יושבי..
ער מיינט צו זאגן אז צו אסר'ן א מדינה והמסתעף האט ער נישט געהאט גענוג יסודות אין הלכה, נישט ווייל ער האט נישט געקענט נאר ווייל עס איז פשוט נישט דא.
 
בספר הזוהר מופיעים כמה פעמים סודות בשם 'אתוון גליפן דרבי אלעזר' (אותיות חקוקות של רבי אליעזר), מלכתחילה היינו סוברים אולי כי מדובר בספר גנוז של התנא רבי אליעזר, אך בעיון מדוקדק מדובר שוב ברבי "אליעזר מגרמייזא", גדול מקובלי אשכנז שהשאיר במורשתו ספרי קבלה רבים פלאיים, חקוקים בכתב ידו בסתר המדרגה, ובפרט ספר "סודי רזיא" המיוסד ע"פ סדר א"ב.

וכבר נמצא בזוהר שבספרי רזיאל המלאך יש אותיות חקוקות: בזוהר פרשת בראשית (דף נה ב) , זה ספר וכו' שהוריד הקב"ה לאדם הראשון כשהיה בג"ע ע"י רזיאל מלאכא קדישא שהוא הממונה על סודות עלאין קדישא, ובספר זה חקוקות צורות עליונים וחכמה קדושה, וע"ב מיני חכמות היו מתפרשים לשש מאות ושבעים צורות של סודות עליונים.
וואס מיינט דא די זוהר מיט רזיאל מלאכא קדישא? איז נישט די ספר רזיאל המלאך אפאר הונדערט יאר אינגער ווי די זוהר?
 
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
ער מיינט צו זאגן אז צו אסר'ן א מדינה והמסתעף האט ער נישט געהאט גענוג יסודות אין הלכה, נישט ווייל ער האט נישט געקענט נאר ווייל עס איז פשוט נישט דא.
יישר כח , פאר די הבהרה , זיכער האט מען נישט גימיינט פוחת צו זיין אין די גאונות , און אין די ידיעות פון סאטמאר רב , עס איז דאך דא פון עהם גוטע תשובות אין הלכה ,לדוגמא , עירובין ,שמיטה , מחיצות אין די שוהל - ווי ער ארבייט זייער גוט , אויך איז ער פון די ראש המדברים , ביי דעם ענין פון הזרעה מלאכותית
עס איז דא פון עהם חידושי סוגיות, אויף די ענינים וואס מען האט גילערנט אין זיין ישיבה, נאר אויף דעם ענין פון מחמיר זיין מיט די שלש שבועות , און זיי אוועקשטעלן אלס יהרג ואל יעבור וכו׳ , אינדערצייט וואס עס ווערט נישט מוזכר אין די ספרי הלכה ,האט ער זיי מסדר גיוועהן אז דאס איז איינס מיט די עיקר פון ״ציפוי לביאת משיח״, וואס עס איז בכלל נישט פארבינדן , האט ער געמוזט אהנקומען צו דרשות פון אגדה , און זיי אריינדרענגען אין די הלכה , און עס נישט אלץ עולה יפה , כבודו במקומו מונח , ער איז גיוועהן בקי הכל מכמני התורה - אין אגדה און מדרש אויך- און דעס דוקא האט גיברענגט אז ער האט אלעס מחבר גיוועהן כרצונו הטוב

די אלע התנגדות פון פריער , צו תנועת הציונות איז רובא דרובא , נישט גיבעיסט אויף די שלש שבועות , און עס איז א גרויסע נפקא מינה להלכה .
 
לעצט רעדאגירט דורך א מאדעראטאר:
וואס מיינט דא די זוהר מיט רזיאל מלאכא קדישא? איז נישט די ספר רזיאל המלאך אפאר הונדערט יאר אינגער ווי די זוהר?
למעשה ספר "רזיאל" המקורי הוא "ספר הרזים" שכבר נזכר בדברי רס"ג והאבן עזרא, והוא מספרי חיצונים עם השבעות וקמיעות שאסורים לעשותם, ואין הם דברי חז"ל כלל ועיקר. ובהקדמת הספר הוא מיוחס למלאך רזיאל שהעבירו לאדם הראשון, ונמסרה לנח כשנכנס לתיבה.

בשנת תס"ט נדפס שוב רזיאל המלאך והוא ברובו ליקוט מספר "סודי רזיא", שלמעשה ליקט הרבה מהספר המקורי ומחק רוב הענינים התמוהים והוסיף בו רבות, וכן הוא ליקוט של עוד כמה מספריו של הרוקח. רבי צדוק הכהן מלובלין , וכן הגאון מווילנא , הבחינו בדמיון הטקסטואלי העצום בין ספר רזיאל לכתבי הרוקח. הגר"א סבר שהתכנים הועתקו ממנו. רבי צדוק הכהן הסיק כי הרוקח עצמו הוא שחיברו. וכאן רואים שהזוהר היו לו הכתבים של הרוקח וייחסו לאדם הראשון, החוקרים משערים שאת ספר רזיאל המלאך "השני" ערך הרוקח וחבורתו, והחיד"א כתב שקרא לו רזיאל ע"ש אליעזר.
 
די זוהר איז מציין צום ארגינעלן ספר הרזים? אדער דו זאגסט אז די רזיאל המלאך וואס מיר קענען איז נאך מבית מדרשו של הרוקח?
 
לעצט רעדאגירט:

אלכסנדר הפרדוסי​

אלכסנדר הפרדוסי מאפרודיסיאס היה פילוסוף שחי במאה השלישית לספה"נ, ונחשב לגדול מפרשי אריסטו. בחיבור על הנפש מציג אלכסנדר את פרשנותו לגישת אריסטו אל הנפש: לדבריו הנפש היא חלק אורגני של הגוף, ולכן אף היא אובדת באבוד הגוף. (ויקיפדיה)

כמה מגדולי רבותינו בעלי המחשבה והפילוסופיה הביאו ממנו דברים. כך למשל הרמב"ם מביא רעיונות ממנו, ב'מורה נבוכים'. למשל – בחלק א' פרק לא: "אמר אלכסנדר הפרדוסי כי סיבת המחלוקת בעניינים שלוש…". כאמור דעתו של אלכסנדר הפרדוסי היא שהנפש היא כח והכנה בלבד לקבל המושכלות, ובהם תתחזק אחרי המוות ותדבק בשכל הפועל" (מובא על ידי רבי מנשה בן ישראל בספרו "נשמת חיים" מאמר ב פרק א, שם הוא מכנה את אלכסנדר "פורץ גדר" ואת דבריו אלו "מי תרעלה" ו"כפירה"), כלומר הנפש נוצרת עם יצירת הגוף, ונפסדת עם מות הגוף. וכתב הנרבוני בפירושו ל'מורה נבוכים' שהרמב"ם הלך בעניין זה בעקבות אלכסנדר הפרדוסי.

והנה בזוהר (חדש בראשית) על הפסוק "תוצא הארץ נפש חיה", מביא הזוהר את הדעה הזאת, ושימו לב למי הוא מייחס אותה.

שואל הנער את התנא: "ידעת נפש חיה, דאמר קרא, דהוות מן ארעא, והא משמע נפש חיה, למה? עונה לו רבי יוסי: אימא, בני (תאמר, בני).

הנער אומר לו: "כך אמר לי מורי שהיא הנפש שהוציאה הארץ, ומן הארץ היא נגזרה, (כלומר, הנפש (לעומת הרוח והנשמה) נולדת עם הגוף, ואובדת בזמן הפטירה, ודורשה מהמילים "נפש חיה" שהיא שווה לנפש הבהמה-) אבל היא חיה שיכולה להתנענע לכאן ולכאן, כמו שעושים בהמות ושרצים והכל. אבל אין בה השכל וחכמה בעבודת הקדוש ברוך הוא, שלא נבראה אלא לבהמה ולחיה להתנענע בה ללא השכל, ולהתכלות כשתצא, כהבל הזה של הפה" [[1]].

שואל אותו ר"י בן פזי: מאן רבך?

אמר לו: רבי אלכסנדראי
וכן בזוהר חדש-מדרש רות

רַבִּי אֲלַכְּסַנְדְּרָאי לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר ר' אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף הֵם שׁוּתָּפִין יַחַד, וְהוֹלְכִים מִזֶּה הָעוֹלָם בְּיַחַד.

שמות אמוראים על פי מסר קבלי או מוסרי​

רב אדא בר אהבה

ושם בזוהר בראשית: אמרתי לו: ומה למדת היום הזה? אמר לי: הפסוק הזה שכתוב (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. והחכמה היא ראשית הכל וקדם הכל, אבל יראת ה' שכל טוב. כלומר, היראה נשארה בשכל ובינה, לדעת ולחקר יראת ה'. לכל עושיהם - לעושה המצוות ביראה בתחלה, עד שירגיל עצמו לעשות מאהבה. אמרתי לו, מה שמך. אמר לי, אהבה. אמרתי לו, מר אהבה, וקריתי עליו, (ירמיה לא) ואהבת עולם אהבתיך. ואנא זכינא למחמי לרב אדא בריה, וסחינא ליה האי.

והנה שם מספר הזוהר כביכול שר' יוסי ראה את הוריו "בכפר קרדו" קודם הזווג שעשוהו לשם שמים בליל שבת, ולכן זכו שנולד להם בן קדוש, ונקרא אהבה.

ואולי בא כאן הרמד"ל בזוהר, להשמיענו להתרחק מטומאת יוון ומהפילוסופיה, אשר לדעתו מולידים בניהם בטומאה ואין להם אלא נפש בהמית. זאת משום שעיקר ה"מושכלות" – שהנפש הבהמית היא הכנה להם – הם "מושכלות" של חכמה ויראת ה' כנזכר לעיל, ולא "מושכלות" הפילוסופיה של אלכסנדר האפרודיסי ואריסטו.

ולכן גם קראו לו אהבה, הרי ידוע שמקומו של האפרודיסי "אפרודיסיאס" נקרא על שם עבודת כוכבים ששמה אפרודיטי, שהייתה נהוגה שם (במחוז קאריה, ואולי לזה רומז הכינוי "קרדו"). עבודת כוכבים זו נזכרת במשנה במסכת עבודה זרה פרק ג', ושם בפירוש הרע"ב": כך שמה של הע"ז ההיא בלשון יון, שפירושו אשת הזימה שאמרו שממונה להצליח בנישואין, והיא הצורה של עובדי נוגה שנקרא ג"כ פענוס". וממילא בא הזוהר להשמיענו שאין נחשב אהבה ואחווה אמיתית כי אם ע"י זווג בקדושה וחיי תורה, ודו"ק. וכמו שראינו הרבה פעמים, מדרכו של הרמד"ל להשתמש במקורות קדומים ולשנות את המשמעות שלהם לצורך המסרים שרוצה להעביר. וכנז"ל במסכת אצילות ואור זרוע שמצטט דברי החכמים הקדמונים – שמביא המורה נבוכים בדיוק בהפך מאמרם, להשמיע שעיקר "המושכלות" הוא הקבלה ולא הפילוסופיה.

רב אידי


אין זו הפעם היחידה בהם הרמד"ל מחדש כביכול שקראו לאמוראים בשמות שרומזים על משמעות קבלית, באותו דרך פירש את שמו של האמורא "אידי בר יעקב" בזוהר לך לך (צ"ח ע"א):

אמרו לו, בעל ההלולא הזה המארח שלך זכה לכל זה משום שקים את קיום המצוה. אמר, מה היא? אמר אותו האיש, אשתי, אשת אחי היתה, והוא מת בלי בנים, ונשאתי אותה, וזה הבן הראשון שהיה לי ממנה, וקראתי לו בשם אחי שנפטר. אמר לו, מכאן והלאה קרא לו אידי. וזה הוא אידי בר יעקב ברך אותם רבי אבא והלך לדרכו.
וביארו המפרשים שם שאידי הוא מלשון "אידי ואידי" המופיע בש"ס שמשמעו ששני הענינים זהים [[2]], ורצה לומר שבן היבם מקבל את נשמת האח הנפטר ולכן קראו לו "אידי" על שמו. אח"כ בזוהר שם מסופר שהגיע מעשה זה לפני רשב"י, על אף שהאמורא הזה חי הרבה אחריו.

נחום ושמעון הפקולי

"זוהר חדש רות: רבי זמיראה נפק לחקל אוני … קם מתמן, ואזל ליה לגלילא עילאה ("רבי זמיראה אינו נזכר בחז"ל) ושם הוא פוגש ינוקא, ילד קטן, שנולד לאב רשע, רבי זמיראה מלמד אותו תורה ותפילה, עד שהוא נהיה חכם גדול, והוא רבי נחום הפקולי. כדרכו, דורש הזוהר את משמעות השם: "אמאי קרו ליה הפקולי? כמה דאת אמר, (ישעיהו כ״ח ז) פקו פליליה. דאפיק לאבוה מן דינא דההוא עלמא. וכמה חכימי דרא דנפקו מיניה, אקרון פקול". וכאן רומז לשמעון הפקול שהסדיר ביבנה את השמונה עשרה.

ולמה נקרא "נחום" הפקולי? בגלל הנחמה, כי אביו של רבי נחום הפקולי בא אליו בחלום ואמר לו: רבי, כמו שניחמתני, כך ינחם אותך הקב"ה, שהרי מן היום שידע בני פסוק אחד הוציאו אותי מן הדין, כיוון שקרא שמע העלו הדין שלי בין ביום ובין בלילה פעם אחת…" ע"כ. נמצא שנקרא "נחום" בגלל הנחמה, ו'פקולי' בגלל שהנחמה היא ש"פקו לי מן דינא".

בסיום הסיפור על רבי זמיראה ורבי נחום הפקולי, מעיר הזוהר: "אמר רבי חייא בר אבא: כהאי גוונא אירע ליה לרבי עקיבא." והמכוון הוא לסיפור הידוע שמביא בספר "אור זרוע" ח"ב, ס"נ (ומופיע בקצרה בכלה רבתי מזמן הגאונים) שרבי עקיבא לימד בנו של רשע קדיש יתום ובזה הוציאו מהגיהנום.

מעשה ברבי עקיבא, שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה רץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו. לשאלת ר' עקיבא על מעשיו, ענה לו אותו אדם: "מת אנוכי, ובכל יום פוקדים עלי מלאכי חבלה הממונים עלי לחטוב עצים, ושורפים אותי בהם. וכל כך למה? מפני שעברתי על כל מצוות התורה". אמר לו ר' עקיבא: "כלום שמעת מן הממונים עליך, אם יש לך תקנה, להפטר מפורענות זו?", אמר לו: "שמעתי שהיו אומרים אלמלי היה למסכן זה בן, שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש, וברכו את ה' המבורך, והקהל עונים אחריו אמן, יהא שמיה רבה מברך, וברוך ה' המבורך, מיד היו פוטרים אותי מן העונש". שאל אותו ר' עקיבא על עירו, והלך לשם"...


רבי יוסי בן פזי

וכיו"ב מגלה הזוהר (לך לך פ"ט) ששושלת "פזי" בתלמוד הוא על שם מעשה שהיה:

בינתים בא איש אחד וכלי של פז בידו. הוציא אותו ונפל אור בבית. אמר לו: רבי, אני רוצה לזכות בתורה ואני לא זכיתי, ורוצה מי שישתדל בתורה בשבילי, שהרי יש לי עשר רב שהשאיר לי אבי, שכאשר ישב על שלחנו היה מסדר עליו שלשה עשר כוסות מאלו, ואני רוצה לזכות בתורה ואני נותן עשר. אמר לאותו הרוק: תשתדל בתורה, וזה נותן לך עשר. נתן לו אותו הכוס של הפז. קרא עליו רבי אבא: (איוב כח) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. ישב ולמד בתורה, והאדם ההוא היה נותן לו עשר. לימים נכנסה חמדת התורה למעיו. יום אחד היה יושב והיה בוכה. מצא אותו רבו שהיה בוכה. אמר לו: על מה אתה בוכה? אמר לו: ומה אני מניח את חיי העולם הבא בשביל זה? איני רוצה אלא לזכות אצלי. אמר: עכשו מזה נשמע שהנה עשה לשם שמים. קרא לאותו האיש, אמר לו: טל את עשרך ותן אותו ליתומים ועניים, ואני נותן לך חלק יתר בתורה בכל מה שאני לומד. החזיר לו רבי יוסי אותו הכוס של פז, ועד היום לא סר שמו, ומבניו בן פזי, והינו רבי יוסי בן פזי, וזכה לכמה תורה הוא ובניו [משום שלמד תורה]. שאין לך שכר טוב בעולם כמי שלומד תורה ומקים אותה.

אולם תוס' במסכת בבא בתרא (דף קמ"ט א. ד"ה רב מרי) כתב ש"פזי" היא שם אמו ולא אביו, וכן מצינו באגרת ר' שרירא גאון שהיתה פזי בתו של ר' חייא, וכדאיתא ביבמות סו"פ הבא על יבמתו "פזי וטווי אחיות היו". וצ"ל שבזמנם עדיין לא נתגלה הזוהר.




[1] כך מצטטים הראשונים את דעת אלכסנדר הנ"ל שהנפש היא רק "הכנה לקבל המושכלות"
[2] עי' פי' מתוק מדבש שם.
 
נישט פֿאַר די שוואַך-האַרציקע

ספר הקדרי"

בספר "משכן העדות" מפנה ר' משה ליאון את הבעל תשובה הישראלי ל"ספר הקדרי", ובסוגריים שם - "חכם ערב ששמו קדרים", המוכיח את החוטאים מבנ"י שיש להם דרך תיקון לזכות לגן עדן, ושיזכו לראות את י"ב נשיאי ישראל. מבירור קצר עולה שמדובר בספרו של המשוגע מחמד שר"י שכותב שנשלחו ליהודים י"ב נשיאי ישראל ואם ישמעו בקולם וישובו בתשובה יזכו לגן עדן. (האבן עזרא בדניאל י"א קורא לו "הקדרי", והרמב"ם כותב באגרת תימן שאותו "משוגע" הוא משבט קדר), וכנראה בספרד היהודים נהרו אחרי תרבות ישמעאל וספריהם רח"ל.

מחמד.webp


וזה לשון טומאתו של מוחמד המשוגע: אלוהים כרת ברית לבני ישראל, ויבחר מהם שנים עשר נשיאים, ויאמר: עמכם אהיה, אם תתפללו ותחוננו דלים, ותאמינו בנביאי ותתמכו את ידיהם, ותלוו את אלוהים כסף בנשך[20], אז אכפר בעד חטאותיכם ואביאכם אל גנות ובתוכם נחלי מים; וכל השב מאחורי אל דרך פשעו, תעה מני דרך.
 
ספרא דרבי כרוספדאי

תיקוני זוהר, תקונא שבעין (דף קלו ע''א) דורש את הפסוק "זה ספר תולדות אדם", על ספרים שלא קיימים: "זה ספר, דהא כמה ספרין אינון, ספרא דרב המנונא סבא, ספרא דחנוך, ספרא דרבי כרוספדאי". בגמרא אנו פוגשים אמורא בשם זה, והוא תלמידו של רבי יוחנן. אבל מתוך האזכורים של רבי כרוספדאי בזוהר נראה שמדובר בתנא, שהרי הוא משוחח עם תנאים כמו רבי יוסי בן קסמא.

"סוד הסודות" לאריסטו הישמעאלי:
כתב יד שתורגם מערבית לעברית ע"י המשורר ר' יהודה אלחריזי (ד' תתכ"ה-תתק"ץ) מטולידו אשר בספרד, מכיל קטעים מספר סוד הסודות המיוחס לאריסטו, השולח עצות לאלכסנדר מוקדון בעניני שלטון ובעניני הנהגת הבריאות, הוא התיימר להיות ספר עצות למלך בענייני ניהול המדינה שנכתב על-ידי אריסטו עבור תלמידו אלכסנדר הגדול. למעשה זהו חיבור ערבי במקורו, שנכתב במאה העשירית. החיבור מכיל הקדמה שבה מספר ה״ישמעאלי המעתיק״ (ה״מתרגם״ כביכול) כיצד מצא את הספר. העיקרון המרכזי של העצות לשליט הוא הצדק וההגינות, שרק הם יכולים להבטיח את נאמנות הנשלטים ואת השגשוג הנובע מכך. כמו כן מכיל החיבור עצות על דרך בחירת השרים, הפקידים השונים בממשל, על מינוי ראשי הצבא ועל אופן ניהולם. עצות מעשיות אחרות נוגעות לקניית עבדים, ניהול יחסי החוץ והתנהלות השגרירים, ניהול המלחמות, וענייני בריאות ואורח חיים בריא. אריסטו של החיבור מזהיר את אלכסנדר מפני אנשים בהירי שער וכחולי עיניים. הוא ממליץ על שימוש באסטרולוגיה ובאלכימיה, מתאר קמעות וטבעת קסם ומונה את סגולות הקסם של אבנים יקרות. הוא מכיל פרק על "חכמת הפרצוף" (זיהוי תכונות אופי על-פי תווי הפנים) וטבלה שעל פיה ניתן לחשב בגימטריה את זהותו של המנצח בקרב מבין שני מפקדי צבא ששמותיהם ידועים. (ספר "דרך ישראל ברפואה, דוד מרגלית, עמ' 219)View attachment 8739

בענין מאמר עתיק זה המענין הוא השם שלו "סוד הסודות" המעורר אסוציאציה עם השם "רזין דרזין", שהוא המאמר בזוהר פרשת יתרו העוסק בענין הכרת תכונות נפש האדם על פי צורת אבריו וגווני העין וכדו', שכביכול ע"פ התכונות הללו מונו שרי האלפים והמאות בעצת יתרו למשה. כמו בזוהר מביא החכם הנ"ל עצות להכרת האדם על פי צבע שערותיו, גבותיו צבע וצורת עיניו, מצחו ועוד. אם כי יש הפרש בסודם, הטרמינולוגיה והסגנון שווים בשניהם. נראה כי הזוהר באמרו "זה ספר ולא אחר שגלה" בא לשלול חכמת הספר הלזה. (יש גם כת"י מקוריים של אריסטו על חכמת הפרצוף וכו', אך לא נקראו "סודות")

רזין דרזין

זוהר שמות (י"ח ע"א): ואתה תחזה מכל העם. זה ספר תולדת אדם. זה ספר מאותם ספרים נסתרים ועמקים. אמר רבי שמעון, הרמתי ידי בתפלה למי שברא את העולם, שאף על גב שבפסוק הזה גלו הראשונים נסתרות עליונים, יש להתבונן ולעין בסודות של ספר אדם הראשון שמשם נמשך ספרו הגנוז של שלמה המלך. זה - שהכל תלוי בו. זה - עץ החיים. זה - ולא אחר שגלה. (מהו) זה - כמו שנאמר (שמות יב) החדש הזה לכם ראש חדשים. זה ניסן ולא אחר.

למדנו שמשה התקשה בזה, עד שבאה שכינה ולמדה אותו, והיא ראתה ובחרה את כל האנשים הללו שנראים בפרצוף, ושם משה למד את החכמה הזו ונכנס לתוכה. זהו שכתוב ואתה תחזה מכל העם. ההוא שכתוב בו (תהלים קב) ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. (נחמיה ט) ואתה מחיה את כלם. (תהלים ג) ואתה ה' מגן בעדי. ואתה תחזה, ותתבונן בזה. אתה ולא אחר, לדעת ולהתבונן בששים רבוא. בששה צדדים יש להתבונן. בדיוקנאות של בני אדם, ולדעת החכמה על בריה. ואלה הם בשער, בעינים, בחטם, בשפתים, בפנים, בידים, באותם שרטוטי הידים. ובששת הצדדים הללו כתוב ואתה תחזה. לדוגמא:

סוד הסודות המיוחס בטעות לאריסטו:

ומי שעיניו גדולות ובולטות הוא קנאי ועז פנים, עצל ואינו נאמן. ומי שעיניו ממוצעים, והם שוקעים, והם כחולות ושחורות, הוא מקיץ (?), מבין אוהב נאמן. ואם תהיינה נוטות לאורך האף יהיה בעליהם רמאי...

וברזין דרזין:

אם גבות עיניו לבנות ועיניו שקועות זהו אדם שצריך להיזהר מפניו כל דבריו ברמאות.
איך זעה אז דוד מרגלית האט געשריבן א מאמר דערוועגן, איך ווייס נאר נישט וואו מ'קען צוקומען דערצו
על "סוד הסודות" המיוחס לאריסטו ו"רזין דרזין" אשר בזוהר | מאמר | NNL_ALEPH990002913600205171 | הספרייה הלאומית
 

אלכסנדר הפרדוסי​

אלכסנדר הפרדוסי מאפרודיסיאס היה פילוסוף שחי במאה השלישית לספה"נ, ונחשב לגדול מפרשי אריסטו. בחיבור על הנפש מציג אלכסנדר את פרשנותו לגישת אריסטו אל הנפש: לדבריו הנפש היא חלק אורגני של הגוף, ולכן אף היא אובדת באבוד הגוף. (ויקיפדיה)

כמה מגדולי רבותינו בעלי המחשבה והפילוסופיה הביאו ממנו דברים. כך למשל הרמב"ם מביא רעיונות ממנו, ב'מורה נבוכים'. למשל – בחלק א' פרק לא: "אמר אלכסנדר הפרדוסי כי סיבת המחלוקת בעניינים שלוש…". כאמור דעתו של אלכסנדר הפרדוסי היא שהנפש היא כח והכנה בלבד לקבל המושכלות, ובהם תתחזק אחרי המוות ותדבק בשכל הפועל" (מובא על ידי רבי מנשה בן ישראל בספרו "נשמת חיים" מאמר ב פרק א, שם הוא מכנה את אלכסנדר "פורץ גדר" ואת דבריו אלו "מי תרעלה" ו"כפירה"), כלומר הנפש נוצרת עם יצירת הגוף, ונפסדת עם מות הגוף. וכתב הנרבוני בפירושו ל'מורה נבוכים' שהרמב"ם הלך בעניין זה בעקבות אלכסנדר הפרדוסי.

והנה בזוהר (חדש בראשית) על הפסוק "תוצא הארץ נפש חיה", מביא הזוהר את הדעה הזאת, ושימו לב למי הוא מייחס אותה.

שואל הנער את התנא: "ידעת נפש חיה, דאמר קרא, דהוות מן ארעא, והא משמע נפש חיה, למה? עונה לו רבי יוסי: אימא, בני (תאמר, בני).

הנער אומר לו: "כך אמר לי מורי שהיא הנפש שהוציאה הארץ, ומן הארץ היא נגזרה, (כלומר, הנפש (לעומת הרוח והנשמה) נולדת עם הגוף, ואובדת בזמן הפטירה, ודורשה מהמילים "נפש חיה" שהיא שווה לנפש הבהמה-) אבל היא חיה שיכולה להתנענע לכאן ולכאן, כמו שעושים בהמות ושרצים והכל. אבל אין בה השכל וחכמה בעבודת הקדוש ברוך הוא, שלא נבראה אלא לבהמה ולחיה להתנענע בה ללא השכל, ולהתכלות כשתצא, כהבל הזה של הפה" [[1]].

שואל אותו ר"י בן פזי: מאן רבך?

אמר לו: רבי אלכסנדראי
וכן בזוהר חדש-מדרש רות

רַבִּי אֲלַכְּסַנְדְּרָאי לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר ר' אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף הֵם שׁוּתָּפִין יַחַד, וְהוֹלְכִים מִזֶּה הָעוֹלָם בְּיַחַד.


[1] כך מצטטים הראשונים את דעת אלכסנדר הנ"ל שהנפש היא רק "הכנה לקבל המושכלות"
די דוגמא מאכט מיך שמייכלען, די רמד"ל איז געווען א זיסע אידל
 
איך זעה אז דוד מרגלית האט געשריבן א מאמר דערוועגן, איך ווייס נאר נישט וואו מ'קען צוקומען דערצו
על "סוד הסודות" המיוחס לאריסטו ו"רזין דרזין" אשר בזוהר | מאמר | NNL_ALEPH990002913600205171 | הספרייה הלאומית
איך האָב ציטירט לעיל מאַרגאַליתס אַרטיקל בוך ("דרך ישראל ברפואה), זײַט 219) וואָס געפֿינט זיך אין אוצר החכמה.
מײַן צוגאָב איז, אַז דער זוהר באַטאָנט, אַז נאָר דאָס איז דאָס אמתע בוך, און נאָר משה רבינו און קיינער אַנדערש האָט נישט אַנטפּלעקט דעם ריכטיקן סוד.
 
מה עונשו של מי שלא מפריד בין הדבקים באמת ויציב ("משכיות כסף" מר' משה ליאון)

צריך לדקדק בין הדבקים כמו הדבקים שבק"ש ויציב ונכון ואהוב וחביב וטוב ויפה... ברום עולם מושביך. ואמרו מי שאינו זהיר בדברים אלו עונש גדול יש לו. אמרו פעם שנפטר אדם מן העולם תולעת אחת יוצאת מטבורו ואוכל פיו וחוטמו ועיניו. ואמרו ר' חייא אשכחיה לההוא מיתא דהוה גרע פומיה וחוטמיה ועיניו. אמר כה לא אזדהרת על דבקים דאמת ויציב ואי לא לא הוה לך הכי...

ננ.webp
 

אלכסנדר הפרדוסי​

אלכסנדר הפרדוסי מאפרודיסיאס היה פילוסוף שחי במאה השלישית לספה"נ, ונחשב לגדול מפרשי אריסטו. בחיבור על הנפש מציג אלכסנדר את פרשנותו לגישת אריסטו אל הנפש: לדבריו הנפש היא חלק אורגני של הגוף, ולכן אף היא אובדת באבוד הגוף. (ויקיפדיה)

כמה מגדולי רבותינו בעלי המחשבה והפילוסופיה הביאו ממנו דברים. כך למשל הרמב"ם מביא רעיונות ממנו, ב'מורה נבוכים'. למשל – בחלק א' פרק לא: "אמר אלכסנדר הפרדוסי כי סיבת המחלוקת בעניינים שלוש…". כאמור דעתו של אלכסנדר הפרדוסי היא שהנפש היא כח והכנה בלבד לקבל המושכלות, ובהם תתחזק אחרי המוות ותדבק בשכל הפועל" (מובא על ידי רבי מנשה בן ישראל בספרו "נשמת חיים" מאמר ב פרק א, שם הוא מכנה את אלכסנדר "פורץ גדר" ואת דבריו אלו "מי תרעלה" ו"כפירה"), כלומר הנפש נוצרת עם יצירת הגוף, ונפסדת עם מות הגוף. וכתב הנרבוני בפירושו ל'מורה נבוכים' שהרמב"ם הלך בעניין זה בעקבות אלכסנדר הפרדוסי.

והנה בזוהר (חדש בראשית) על הפסוק "תוצא הארץ נפש חיה", מביא הזוהר את הדעה הזאת, ושימו לב למי הוא מייחס אותה.

שואל הנער את התנא: "ידעת נפש חיה, דאמר קרא, דהוות מן ארעא, והא משמע נפש חיה, למה? עונה לו רבי יוסי: אימא, בני (תאמר, בני).

הנער אומר לו: "כך אמר לי מורי שהיא הנפש שהוציאה הארץ, ומן הארץ היא נגזרה, (כלומר, הנפש (לעומת הרוח והנשמה) נולדת עם הגוף, ואובדת בזמן הפטירה, ודורשה מהמילים "נפש חיה" שהיא שווה לנפש הבהמה-) אבל היא חיה שיכולה להתנענע לכאן ולכאן, כמו שעושים בהמות ושרצים והכל. אבל אין בה השכל וחכמה בעבודת הקדוש ברוך הוא, שלא נבראה אלא לבהמה ולחיה להתנענע בה ללא השכל, ולהתכלות כשתצא, כהבל הזה של הפה" [[1]].

שואל אותו ר"י בן פזי: מאן רבך?

אמר לו: רבי אלכסנדראי
וכן בזוהר חדש-מדרש רות

רַבִּי אֲלַכְּסַנְדְּרָאי לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר ר' אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף הֵם שׁוּתָּפִין יַחַד, וְהוֹלְכִים מִזֶּה הָעוֹלָם בְּיַחַד.

שמות אמוראים על פי מסר קבלי או מוסרי​

רב אדא בר אהבה

ושם בזוהר בראשית: אמרתי לו: ומה למדת היום הזה? אמר לי: הפסוק הזה שכתוב (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. והחכמה היא ראשית הכל וקדם הכל, אבל יראת ה' שכל טוב. כלומר, היראה נשארה בשכל ובינה, לדעת ולחקר יראת ה'. לכל עושיהם - לעושה המצוות ביראה בתחלה, עד שירגיל עצמו לעשות מאהבה. אמרתי לו, מה שמך. אמר לי, אהבה. אמרתי לו, מר אהבה, וקריתי עליו, (ירמיה לא) ואהבת עולם אהבתיך. ואנא זכינא למחמי לרב אדא בריה, וסחינא ליה האי.

והנה שם מספר הזוהר כביכול שר' יוסי ראה את הוריו "בכפר קרדו" קודם הזווג שעשוהו לשם שמים בליל שבת, ולכן זכו שנולד להם בן קדוש, ונקרא אהבה.

ואולי בא כאן הרמד"ל בזוהר, להשמיענו להתרחק מטומאת יוון ומהפילוסופיה, אשר לדעתו מולידים בניהם בטומאה ואין להם אלא נפש בהמית. זאת משום שעיקר ה"מושכלות" – שהנפש הבהמית היא הכנה להם – הם "מושכלות" של חכמה ויראת ה' כנזכר לעיל, ולא "מושכלות" הפילוסופיה של אלכסנדר האפרודיסי ואריסטו.

ולכן גם קראו לו אהבה, הרי ידוע שמקומו של האפרודיסי "אפרודיסיאס" נקרא על שם עבודת כוכבים ששמה אפרודיטי, שהייתה נהוגה שם (במחוז קאריה, ואולי לזה רומז הכינוי "קרדו"). עבודת כוכבים זו נזכרת במשנה במסכת עבודה זרה פרק ג', ושם בפירוש הרע"ב": כך שמה של הע"ז ההיא בלשון יון, שפירושו אשת הזימה שאמרו שממונה להצליח בנישואין, והיא הצורה של עובדי נוגה שנקרא ג"כ פענוס". וממילא בא הזוהר להשמיענו שאין נחשב אהבה ואחווה אמיתית כי אם ע"י זווג בקדושה וחיי תורה, ודו"ק. וכמו שראינו הרבה פעמים, מדרכו של הרמד"ל להשתמש במקורות קדומים ולשנות את המשמעות שלהם לצורך המסרים שרוצה להעביר. וכנז"ל במסכת אצילות ואור זרוע שמצטט דברי החכמים הקדמונים – שמביא המורה נבוכים בדיוק בהפך מאמרם, להשמיע שעיקר "המושכלות" הוא הקבלה ולא הפילוסופיה.

רב אידי

אין זו הפעם היחידה בהם הרמד"ל מחדש כביכול שקראו לאמוראים בשמות שרומזים על משמעות קבלית, באותו דרך פירש את שמו של האמורא "אידי בר יעקב" בזוהר לך לך (צ"ח ע"א):

אמרו לו, בעל ההלולא הזה המארח שלך זכה לכל זה משום שקים את קיום המצוה. אמר, מה היא? אמר אותו האיש, אשתי, אשת אחי היתה, והוא מת בלי בנים, ונשאתי אותה, וזה הבן הראשון שהיה לי ממנה, וקראתי לו בשם אחי שנפטר. אמר לו, מכאן והלאה קרא לו אידי. וזה הוא אידי בר יעקב ברך אותם רבי אבא והלך לדרכו.
וביארו המפרשים שם שאידי הוא מלשון "אידי ואידי" המופיע בש"ס שמשמעו ששני הענינים זהים [[2]], ורצה לומר שבן היבם מקבל את נשמת האח הנפטר ולכן קראו לו "אידי" על שמו. אח"כ בזוהר שם מסופר שהגיע מעשה זה לפני רשב"י, על אף שהאמורא הזה חי הרבה אחריו.

נחום ושמעון הפקולי

"זוהר חדש רות: רבי זמיראה נפק לחקל אוני … קם מתמן, ואזל ליה לגלילא עילאה ("רבי זמיראה אינו נזכר בחז"ל) ושם הוא פוגש ינוקא, ילד קטן, שנולד לאב רשע, רבי זמיראה מלמד אותו תורה ותפילה, עד שהוא נהיה חכם גדול, והוא רבי נחום הפקולי. כדרכו, דורש הזוהר את משמעות השם: "אמאי קרו ליה הפקולי? כמה דאת אמר, (ישעיהו כ״ח ז) פקו פליליה. דאפיק לאבוה מן דינא דההוא עלמא. וכמה חכימי דרא דנפקו מיניה, אקרון פקול". וכאן רומז לשמעון הפקול שהסדיר ביבנה את השמונה עשרה.

ולמה נקרא "נחום" הפקולי? בגלל הנחמה, כי אביו של רבי נחום הפקולי בא אליו בחלום ואמר לו: רבי, כמו שניחמתני, כך ינחם אותך הקב"ה, שהרי מן היום שידע בני פסוק אחד הוציאו אותי מן הדין, כיוון שקרא שמע העלו הדין שלי בין ביום ובין בלילה פעם אחת…" ע"כ. נמצא שנקרא "נחום" בגלל הנחמה, ו'פקולי' בגלל שהנחמה היא ש"פקו לי מן דינא".

בסיום הסיפור על רבי זמיראה ורבי נחום הפקולי, מעיר הזוהר: "אמר רבי חייא בר אבא: כהאי גוונא אירע ליה לרבי עקיבא." והמכוון הוא לסיפור הידוע שמביא בספר "אור זרוע" ח"ב, ס"נ (ומופיע בקצרה בכלה רבתי מזמן הגאונים) שרבי עקיבא לימד בנו של רשע קדיש יתום ובזה הוציאו מהגיהנום.

מעשה ברבי עקיבא, שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה רץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו. לשאלת ר' עקיבא על מעשיו, ענה לו אותו אדם: "מת אנוכי, ובכל יום פוקדים עלי מלאכי חבלה הממונים עלי לחטוב עצים, ושורפים אותי בהם. וכל כך למה? מפני שעברתי על כל מצוות התורה". אמר לו ר' עקיבא: "כלום שמעת מן הממונים עליך, אם יש לך תקנה, להפטר מפורענות זו?", אמר לו: "שמעתי שהיו אומרים אלמלי היה למסכן זה בן, שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש, וברכו את ה' המבורך, והקהל עונים אחריו אמן, יהא שמיה רבה מברך, וברוך ה' המבורך, מיד היו פוטרים אותי מן העונש". שאל אותו ר' עקיבא על עירו, והלך לשם"...


רבי יוסי בן פזי

וכיו"ב מגלה הזוהר (לך לך פ"ט) ששושלת "פזי" בתלמוד הוא על שם מעשה שהיה:

בינתים בא איש אחד וכלי של פז בידו. הוציא אותו ונפל אור בבית. אמר לו: רבי, אני רוצה לזכות בתורה ואני לא זכיתי, ורוצה מי שישתדל בתורה בשבילי, שהרי יש לי עשר רב שהשאיר לי אבי, שכאשר ישב על שלחנו היה מסדר עליו שלשה עשר כוסות מאלו, ואני רוצה לזכות בתורה ואני נותן עשר. אמר לאותו הרוק: תשתדל בתורה, וזה נותן לך עשר. נתן לו אותו הכוס של הפז. קרא עליו רבי אבא: (איוב כח) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. ישב ולמד בתורה, והאדם ההוא היה נותן לו עשר. לימים נכנסה חמדת התורה למעיו. יום אחד היה יושב והיה בוכה. מצא אותו רבו שהיה בוכה. אמר לו: על מה אתה בוכה? אמר לו: ומה אני מניח את חיי העולם הבא בשביל זה? איני רוצה אלא לזכות אצלי. אמר: עכשו מזה נשמע שהנה עשה לשם שמים. קרא לאותו האיש, אמר לו: טל את עשרך ותן אותו ליתומים ועניים, ואני נותן לך חלק יתר בתורה בכל מה שאני לומד. החזיר לו רבי יוסי אותו הכוס של פז, ועד היום לא סר שמו, ומבניו בן פזי, והינו רבי יוסי בן פזי, וזכה לכמה תורה הוא ובניו [משום שלמד תורה]. שאין לך שכר טוב בעולם כמי שלומד תורה ומקים אותה.

אולם תוס' במסכת בבא בתרא (דף קמ"ט א. ד"ה רב מרי) כתב ש"פזי" היא שם אמו ולא אביו, וכן מצינו באגרת ר' שרירא גאון שהיתה פזי בתו של ר' חייא, וכדאיתא ביבמות סו"פ הבא על יבמתו "פזי וטווי אחיות היו". וצ"ל שבזמנם עדיין לא נתגלה הזוהר.




[1] כך מצטטים הראשונים את דעת אלכסנדר הנ"ל שהנפש היא רק "הכנה לקבל המושכלות"
[2] עי' פי' מתוק מדבש שם.
דו קומסט אריין זייער שטארק! פון וואו קומען די זאכן?
 
הרב אבולעפיה חיבר תפילה מיוחדת לפני כתיבת סודות התורה שיזכה להשראה וגילויים עליונים, ובדרך פלא אותה תפילה ממש מצינו בדברי התיקוני זוהר כביכול שהתפלל רשב"י לפני חיבור התיקונים:

וזה לשון רבי אברהם אבולעפיא בספר חיי עולם הבא:

"רבון עולמים, יהי רצון מלפניך להיכלל בזה הספר עליונים ותחתונים, ושישתכח כל אחד ואחד בלימודו, בין בכתוב ובין בדיבור, בכח ואמיץ שמך הגדול והנורא והמיוחד ובכל כח הויו"ת בזהיר משמך הגדול ידוד, ובכל שמות וכינויין דיליה, דכולהו יזהירו עיניה הכי יהי כולהון עליונין ותחתונים באזכרים בההוא ספר זהירין משמך ומההויותו דיליה כזוהר דנהיר ברקיע. ותן נא רשות לכל מאן דאדכר בספר הזה בכח ואמיץ שמך לאזדמנא מיד ביה בהרף עיןלגלאה ביה כל חד וחד מילין יקירין ורזין גניזין קמי שכינתא, דאיהי יחידא בגלותא לאנהרא משמך מזה הספר ולאתחבר עמך בדא החיבור, ולאתקשרא שכינתך בך בכמה (קידושין) קישוטין, לקיים בה "וראיתיה לזכור ברית עולם אמן סלה נצח ועד".
ובזוהר חדש - תיקונים כרך ב (דף עג ע"א):

"פתח ואמר: רבון עלמין, יהא רעוא דילך לאכללא עילאין ותתאין בספרא דא, ולאשתכחא כל חד וחד ביה, בין בכתיבה בין בדבורא, בחילא דשמך יקו"ק ובכל הויין דנהרין מניה, ובכל שמהן וכינויין דיליה דכולהו יזהירו מניה. הכי יהון כלהון עילאין ותתאין דאידכרון האי חיבורא זהירין משמך ומהויין דיליה, כזוהר דנהיר ברקיעא. והב רשו לכל מאן דאידכר בספרא דא בחילא דשמך, לאזדמנא מיד ביה כהרף עין לגלאה ביה כל חד וחד מילין יקירין ורזין גניזין קמי שכינתא דאיהי יחידה בגלותא, לאנהרא משמך בהאי חיבורא, ולאתחברא עמך בהאי חיבורא (לאתקשרא) (ולאתקשטא) ביה לגבך בכמה קישוטין. לקיים בה (בראשית ט) "וראיתיה לזכור ברית עולם".

הזהות מוחלטת. הרמד"ל נטל את תפילתו האישית של אבולעפיה והלבישה בפיו של רבי שמעון בר יוחאי, אבי ספר הזוהר. שם בזוהר התפילה הוא על תפילה לפני חבור הזוהר או לימוד בו שנכתבה ע"י הרשב"י כביכול כשגנלו לו סודות התורה מהרע"מ.
 
Back
Top