ווער האט געשריבן דעם זוהר הק'

דער חתם סופר האט שוין געזאגט אז ווער עס יז וואס גלויבט אפן נישט אין "תורת הנסתר", איז א סימן אז ער גלויבט בסתר נישט אין דער "תורה הנגלה"

סיז באוויסט אז די "משכילים" האבן ערשט אנגעהויבן ווייזן די שפעטקייט פון דעם זוהר און דערנאך געקומען צו "יביקורת המקרא"

אבער לכאורה זענען די וואס זענען שולדיק דערין די וואס האבן באשטימט אז דער זוהר איז "די נשמה פון דער תורה", און וויי די וואס גלייבן נישט אין אים.
מען קען האלטן אז די זוהר איז קודש , אפילו עס איז פון שפעטער , עס איז נתחבר גיווארן דורך מענטשן , עס איז דא נאך ספרים וואס זענען הייליג , פון שפעטערע דורות , לדוגמא ״אור החיים הקדוש״ האלט מען אין די סקווירא חסידות , אז עס איז מזכך די נשמה , נאכמער פון זוהר ,אין חב״ד איז חת״ת די זאך וואס איז פריים מזכך צו זיין די נר״נ,
מעטער אף פעקט , ביי חסידים איז דער זוהר נישט צופיעל גיזאגט גיווארן ( ענדערש ביי די ספרדים) מען זאגט כגונא , און בריך שמיה , אסאך מער האט מען נישט מיטן זוהר צו טהוען , אויסער ביי שובבי״ם , ווערט מען ביזי מיט א מאמר אין זוהר , יא, אויך ל״ג בעומר רעדט מען פון רבי שמעון סופאסעדלי ,אז ער איז דער מחבר , אבער מען קוקט נישט אהן דעם זוהר איבער די יאהר ,
 
המטבע ה'לבן' והממון ה'שקרי'

בספר ה'רעיא מהימנא' (פרשת בהעלותך, קנ"ג ע"א), המחבר מותח ביקורת חריפה על עשירי דורו, ומכנה את כספם בשם 'כספים לבנים'. הוא מתייחס לממון זה באופן ביקורתי, ומקשר אותו למצבו הרוחני של דורו:

פרשת בהעלותך קנ"ג: ואלה שיש להם נסתר וגנוז הממון מבפנים, שהוא תכן, כמו תוך האוצר ותבה, מתקים בהם ותכן לבנים תתנו. וזה כספים לבנים שיהיו באותו דור.
מבדיקה היסטורית עולה כי כוונת הדברים היא ככל הנראה למטבעות כסף לבן שכונו תחילה 'מטבע אלפונסו' או 'מטבע המלחמה'. מטבעות אלו הוטבעו על ידי מלכי קסטיליה, והיו עשויות בעיקר מעופרת בתוספת מעט כסף, מה שהפך את ערכן האמיתי לנמוך מערכן הנקוב. הזוהר מכנה אותם בשם 'ממונא דשקרא' (ממון של שקר). באמצעות דימוי זה, מתאר המחבר את העשירים כמי שאוצרים אוצרות של שקר, ומתאונן על כך שאינם משתמשים בהם כדי לפרנס את העניים ואת לומדי התורה. [[1]].

כספים לבנים" בהאי דרא- בתקופת הזוהר

בתקופת שלטון אלפונסו העשירי (1252-1284), המטבעות מכסף לבן, שכונו 'דינרו' ו'פריטו', עברו דילול דרסטי. בתחילה הכילו אחוז כסף גבוה יחסית, אך בסוף שלטונו, בשנות ה-1270 וה-1280, אחוז זה ירד באופן משמעותי, לעיתים עד לכדי 5%. הדילול היה אמצעי נואש של המלך לממן מלחמות ולצבור כסף, מה שיצר אינפלציה כבדה שהשפיעה על כלל האוכלוסייה.

תחת שלטונו של סנצ'ו הרביעי (1284-1295), שהיה בן זמנו של הרמד"ל כשכתב הזוהר המרכזי, המצב לא השתפר. המטבעות, שכונו 'מרוודו' ו'בלאנקה', המשיכו להיות מדוללים. סנצ'ו נזקק נואשות לממון כדי לממן מלחמות נגד המוסלמים ומאבקי שלטון פנימיים, והנפקת מטבעות מדוללים הייתה הדרך המהירה ביותר לעשות זאת.

המשבר הכלכלי נמשך גם בתקופת פרננדו הרביעי (1295-1312) תקופת הרעיא מהימנא. מטבעות ה'בלאנקה' (לבן בספרדית), הפכו למטבע העיקרי למסחר בערכים נמוכים, והכילו אחוז כסף נמוך ביותר. המצב הכלכלי הקשה השפיע במיוחד על המעמדות הנמוכים, וגם על היהודים שנחשפו לגזירות כלכליות תכופות מצד השלטון.

GG.webp


[1] אחר כותבי זאת העירוני שהחוקר י.בער ('הרקע ההיסטורי של ה"רעיא מהימנא"', ציון, ה ת"ש, עמ'1‐44) כתב שדברי הזוהר מכוונים על המטבעות השחורות הגרועות מנחושת שהנפיק מלך קסטיליה בשנת –ה' י"ח, ומתקשה עם פי' זה כי הם שימשו רק תקופה קצרה ובזמן חיבור הזוהר לא היו בשימוש, ועפ"ז הסביר ע. גולדרייך (ספר הזוהר ודורו תשמ"ט) מהו ממונא דשקרא המוזכר כאן (ראה להלן), וכן את הזוהר (כי תצא רע"מ) שאוי לו למי שמערב עופרת במטבעות ואומר שהם של כסף. וכן בתיקון שבעים: דודאי דא איהו ערבוביא בישא, דמשקר מונייטא דמלכא, דמערב כספא בעופרת. ודא הוה חטא דחוה דהטיל בה נחש זוהמא, דאיהו עופרת דאתערב בטפה (נ"א בכספא) חוורא כספא מזוקק, והוא מסתפק בפי' זה עיי"ש. ולדברינו הכל יובן ברור כי מדובר במטבעות הלבנים שהיו במחזור הרבה שנים ועשויים ממתכת עם מעט מאוד כסף, והיו שווים פחות מכסף רגיל, ולכן מכנה אותם הזוהר "ממונא דשקרא" "וכספים לבנים".
 
לעצט רעדאגירט:
מצב יהודי קסטיליה וגזירות המס בתקופת הרמד"ל
הרעיא מהימנא מציג פרשנות רוחנית לתקופת הגלות האחרונה, תוך התייחסות למצבם של העשירים והעניים:

שם: שיבאו ימים שיתקים בהם כיציאת מצרים, שנאמר בה (שם) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובגלות האחרונה אין מיתה, אלא עני, שעני חשוב כמת, לקים בהם (צפניה ג) והשארתי בקרבך [בך] עם עני ודל וחסו בשם ה'. להתקים בהם (שמואל ב כב) ואת עם עני תושיע. ועשירים אלו שישארו בהם, יתקים בהם (שמות ה) נרפים אתם נרפים. נרפים הם בתורה, נרפים הם לעשות טובות עם בעלי תורה ואנשי חיל המסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו.

ונרפים הם בכבד המס. שאם תאמר, כבדים הם בכבד המס ולא עושים טובות - בגלל זה (שם) תכבד העבדה על האנשים ויעשו בה, שכבד המס עליהם, ואל ישעו בדברי שקר, שהם משקרים ואומרים שכבד המס עליהם, ומשום זה לא יעשו טובות. הם משקרים בדבריהם, ואומרים שמהכבד שתכבד עליהם, תבן אין נתן, ממון השקר שבו טועים (מדברים) לקדוש-ברוך-הוא. ומשום שלא מדברים בו ולא חסו בשם ה', אין נתן לעבדיך.

על פי דברים אלו, בגלות האחרונה, במקום מוות פיזי, העונש הוא עוני. העניים זוכים להגנה רוחנית ("וחסו בשם ה'") ולישועה, בעוד שהעשירים מתוארים כ"נרפים" - רפויים וחלשים. רפיון זה בא לידי ביטוי לא רק בהיבטים רוחניים כמו לימוד תורה ומעשים טובים, אלא גם בהיבט החברתי: הם מתלוננים על כובד המס ומשתמשים בכך כתירוץ להתחמק מצדקה, ובכך חוטאים בשקר.

הקשר ההיסטורי: גזירות המס על יהודי קסטיליה

והפלא ופלא, באותה תקופה של חיבור הזוהר, המלכים ששלטו בקסטיליה-ספרד הטילו מיסים כבדים מנשוא. גם יהודי קסטיליה, מעת לעת, נושלו מכספם ורכושם. והעשירים נאלצו לשלם מיסים כבדים בשל המלחמות הרבות שיזמו המלכים ועוד.
זוהי התשתית להבנת דברי הרעיא מהימנא (רע"מ) המספר שכל הדור היה עני בשל גזירות המס. וכך מסופר בקורות דברי הימים את שאירע כבר בשנת ה'מ"ג (1283 לסה"נ), זמן המשוער של תחילת כתיבת ספרות הזוהר:


יחסו ליהודים: "אלפונסו" נטה חסד ליהודים, שיתפם בחצרו והקפיד על זכויותיהם. אולם בלחץ הכנסייה, תיקן תקנות שונות נגד היהודים, כגון החובה על לבישת בגד מיוחד והגבלות על נטילת ריבית. אולם, במהלך מלחמת האזרחים, לאחר שעיכב בנו סנצ'ו חלק מכספי המיסים של היהודים, אסר אלפונסו את כל היהודים בבתי הכנסת, ושחררם רק לאחר ששילמו לו 4,380,000 זהובים. וגם על כל עשירי המדינה הוטל נטל של מיסים כבדים על סחורות.
הגזירה ללבוש בגד מיוחד ניתן לה רמז ברור בזוהר: שמות קפ"ח ב: "אמרו אחיכם שונאיכם, אלין אינון אחוכון בני עשו. מנדיכם, כמה דאת אמר (איכה ד) "סורו טמא קראו למו". דלית עמא דקא מבזין לון באנפי, ומרקקין באנפייהו לישראל כבני אדום. ואמרי כולהו מסאבין-טמאים כנדה, והנידה בזמני קדם היתה לובשת בגדים מיוחדים [[1]], ודא איהו מנדיכם."

קורטס מדינה דל קמפו (1305) והמשבר הכלכלי של יהודי קסטיליה
קורטס מדינה דל קמפו - כינוס פרלמנטרי - בז' סיוון שנת הס"ה 1305, שהתכנס תחת שלטונו של פרננדו הרביעי (בנו של סנצ'ו הרביעי), היה אירוע מכריע עבור יהודי קסטיליה. אחת ההחלטות המרכזיות של קורטס זה הייתה איסור מפורש על יהודים לעסוק בגביית מיסים ולרכוש נדל"ן מנוצרים. החלטה זו הייתה בעלת משמעות כלכלית הרסנית עבור הקהילות היהודיות. גביית מיסים ורכישת נדל"ן היו שני ענפים כלכליים מרכזיים שבהם יהודים היו מעורבים באופן פעיל, לצד הלוואות בריבית. האליטות העירוניות הנוצריות, שראו ביהודים מתחרים על שליטה במסחר, בהלוואות ובמקורות הכנסה אחרים, לחצו באופן עקבי בקורטס לאסור על מכירת רכוש ליהודים ומוסלמים, בטענה שזה פוגע ביכולתם לגבות מיסים. דאגתם של נציגי הערים לגבי הזכות לגבות מיסים בקסטיליה הפכה לנושא מרכזי ב"מלחמה הכלכלית נגד היהודים".

האיסורים של 1305, אף שהיו חלק ממגמה ארוכת שנים של הגבלות שהחלו באמצע המאה ה-13, היו מכה קשה במיוחד. הם הגבילו באופן משמעותי את יכולתם של יהודי קסטיליה להשתלב בכלכלה המקומית ולשמור על מעמדם הכלכלי. בעוד שחוקים קודמים, כמו אלה של סנצ'ו הרביעי, כבר הגבילו רכישת קרקעות וניסו לדחוק את היהודים לשוליים, ההחלטות של 1305 היו מקיפות יותר ופגעו ישירות בשני ענפים כלכליים חיוניים.


השלכות המצב הפיננסי
ההגבלות הללו, יחד עם העוינות הגוברת והתחרות הכלכלית, תרמו למשבר כלכלי בקרב יהודי קסטיליה. אף על פי שרשומות מראות כי איסורים אלו לעיתים קרובות לא נאכפו במלואם, עצם קיומם והחזרה עליהם בקורטס מעידים על חשיבותם הכלכלית של עסקאות אלו ועל הלחץ המתמיד שהופעל על הקהילות היהודיות. [[2]]
הנטל הכלכלי הכבד, יחד עם אי-היציבות הפוליטית של תחילת המאה ה-14 (תקופת ינקות וראשית שלטונו של פרננדו הרביעי), יצר קשיים עצומים עבור הקהילות היהודיות. יהודים רבים חוו קריסה כלכלית, וקהילות נאלצו לשקוע בחובות. האיבה כלפי יהודים, שהייתה קיימת ממילא, גברה כתוצאה מתפקידם כגובים ומלווים.

השוואה בין המלכים וההשפעה על היהודים

מלך

מדיניות מיסוי כלפי יהודים

השפעה כלכלית על יהודי קסטיליה

אלפונסו העשירי (1252-1284)

מיסוי אגרסיבי, הלוואות כפויות, שימוש בגוביי מיסים יהודים (tax-farmers) לגביית חובות, פיחות מטבע. איסור יהודים בבתי כנסת ושחרורם תמורת סכום עתק (1283).

נטל מיסים כבד, עוינות גוברת מצד האוכלוסייה הנוצרית בשל תפקידם כגובים, אך גם מעמד כלכלי חשוב בשל תפקידם הפיננסי.

סנצ'ו הרביעי (1284-1295)

המשך שימוש ביהודים בתפקידים פיננסיים, אך גם הגבלות על רכישת קרקעות (1288) וחוקים "מזיקים" המגבילים מקורות הכנסה מעבר להלוואות (1293).

חיכוכים גוברים סביב הלוואות וגביית חובות, תגובת נגד נוצרית, דחיקה לשוליים כלכליים באמצעות הגבלות על פעילויות מסוימות.

פרננדו הרביעי (קורטס 1305)

איסור מפורש על יהודים לעסוק בגביית מיסים או לרכוש נדל"ן מנוצרים.

מכה כלכלית משמעותית שפגעה בשני ענפים כלכליים חיוניים. החמרה במצבם הכלכלי של יהודי קסטיליה, שהיו נתונים ללחץ גובר מצד האליטות הנוצריות.
להלן נוכיח כי זמן כתיבת ספר המלכות המיוחס למחבר הרע"מ והתיקונים, היה זה בשלהי שנת ס"ו. על רקע זה אולי ניתן להציע כי הגזרות החדשות שניתכו על הקהילה היהודית החל מחודש סיוון ה' ס"ה, הביאה את הרע"מ להתלונן ולזעוק על המצב הכלכלי הקשה מנשוא אותה חוו יהודי קסטיליה. ואולם כפי שלמדנו גם קודם לכן לא היה מצבם ברוב התקופות שפיר כלל ועיקר.

חשוב לציין בהקשר זה, שבספרו 'אוצר החיים' (סימן ג'), כותב רבי יצחק מעכו על צרות היהודים בזמנו. הוא מתייחס בכאב לגזירת הגירוש בצרפת לצד עול המסים הכבד בספרד. לשונו המדויקת היא: 'בהקדשי בכם בייסורין אשר תתייסרו בארצות הגויים: חסידי אשכנז במיתת חרב (כוונתו ל-"פרעות רינדפלייש" בה נעקדו קהילות שלמות בגרמניה בשנת ה'נח-נט), צדיקי צרפת במיתת חרב וגירוש, נדיבי ספרד 'במסים גדולים מאד''. מדבריו אלה אנו מקבלים תמונה בהירה ונוספת של אותה תקופה קשה, של גזרות הגירוש ועול המיסים, שגם ברעיא מהימנא וספר המלכות דברו עליהם באותה תקופה ממש.



[1] כתב הרמב"ן (הלכות נדה ח, ח): "ראוי לאשה לייחד לה בגדים בימי נדתה, כדי שיהו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה".
[2] המיסים שנהגו בקסטיליה בתקופת הזוהר
המיסים על יהודי קסטיליה היו מגוונים וכבדים, ושיקפו את מעמדם כ"רכוש המלך כלומר כנתינים ישירים של הכתר שתלויים בחסותו ובהגנתו, ובתמורה נדרשו לספק שירותים כלכליים.
1. הסרביסיו:

· זה היה מס גולגולת שנתי קבוע שהוטל על כל הקהילות היהודיות. הכתר דרש סכום מסוים מכלל הקהילה, והיהודים עצמם חילקו את הנטל בין חבריהם.
· בשנים מסוימות, המס היה כה גבוה עד שהיהודים נאלצו למשכן את רכושם וללוות כספים כדי לעמוד בו.
2. הלוואות כפויות:

· אחד הכלים הפיננסיים הנפוצים ביותר שבהם השתמשו המלכים. המלך היה דורש מהקהילות היהודיות, ובמיוחד מעשירי היהודים, להעניק לו הלוואות כספים גדולות.
· הלוואות אלו ניתנו לעיתים קרובות בתנאים לא הוגנים, ולעיתים קרובות לא הוחזרו במלואן או בזמן, אם בכלל.
· הסיבה העיקרית לדרישת הלוואות אלו הייתה מימון מלחמות (כמו הרקונקיסטה המתמשכת נגד המורים בדרום, או סכסוכים פנימיים ואצילים מורדים) וכן הוצאות שוטפות של חצר המלוכה.
3. מסים מיוחדים :

· בנוסף לסרביסיו, הוטלו מיסים חד-פעמיים או מיוחדים לפי צורך מיידי של המלך.
· אלה יכלו להיות קשורים לאירועים ספציפיים, כמו הכתרת יורש עצר, חתונה מלכותית, או מימון מסע צבאי מסוים.
4. חכירת מיסים:

· אף שזו לא הייתה "מס" במובן הקלאסי, יהודים רבים עסקו בחכירת גביית מיסים מהמלך. המלך מכר את זכות הגבייה (לדוגמה, מכס, מיסים על מלח) ליהודים תמורת סכום חד-פעמי מראש. היהודים, בתורם, גבו את המס בפועל מהאוכלוסייה (לרוב נוצרים), ונהנו מההפרש.

· עיסוק זה, אף שהיה רווחי, היה מקור לשנאה ותלונות כלפי היהודים, והגביר את המתח החברתי.
 
לעצט רעדאגירט:
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
משה והערב רב:

הרב משה ליאון סבר שהוא נשמת משה, ורבני דורו מתנגדי הקבלה הם הערב רב, וזכה לגילויים של הרשב"י.

בעקבות כך:

א. נהגו לעלות בז' אדר למירון, בעקבות המחשבה שרשב"י הוא ניצוץ משה.

ב. ההילולא הגדולה בל"ג בעומר בעקבות המחשבה שרשב"י כתב הזוהר, וכתב בזוהר "עולו ואתכנשו להילולא דרשב"י, על אף ששם מתואר יום הסתלקות רשב"י כיום צער גדול ורק בשמים היה שמחה (מכאן לכא' השתלשל להפוך יום פטירת צדיקים מיום תענית ליומא דהילולא). ובאמת בזוהר לא מזכיר כלל את יום ל"ג בעומר. כי בספרד שם חובר הזוהר נהגו כמנהג הספרדים שרק בל"ד בעומר תמו ימי אבל של מיתת תלמידי ר"ע.

ג. המהרח"ו סבר שרבו הוא נשמת משה, ועליו ולא על הרמד"ל נאמר בתיקו"ז "דעתידא כולא האי לאתחדשא על ידא דמשה". ורוב הדור הם "ערב רב".

ד. תלמידי הגר"א סברו שרבם הוא נשמת משה (והחסידים?) והמשכילים הם הערב רב.

ה. בדור האחרון הציונים נהפכו לערב רב והחרדים לדבר ה' הם בחינת משה.

ו. הפיכת "משה" לגואל האחרון, ולא משיח בן דוד.
 
לעצט רעדאגירט:
משה והערב רב:

הרב משה ליאון סבר שהוא נשמת משה, ורבני דורו מתנגדי הקבלה הם הערב רב, וזכה לגילויים של הרשב"י.

בעקבות כך:

א. נהגו לעלות בז' אדר למירון, בעקבות המחשבה שרשב"י הוא ניצוץ משה.

ב. ההילולא הגדולה בל"ג ביומר בעקבות המחשבה שרשב"י כתב הזוהר, וכתב בזוהר "עולו ואתכנשו להילולא דרשב"י, על אף ששם מתואר יום הסתלקות רשב"י כיום צער גדול ורק בשמים היה שמחה (מכאן לכא' השתלשל להפוך יום פטירת צדיקים מיום תענית ליומא דהילולא). ובאמת בזוהר לא מזכיר כלל את יום ל"ג בעומר. כי בספרד שם חובר הזוהר נהגו כמנהג הספרדים שרק בל"ד בעומר תמו ימי אבל של מיתת תלמידי ר"ע.

ג. המהרח"ו סבר שרבו הוא נשמת משה, ועליו ולא על הרמד"ל נאמר בתיקו"ז "דעתידא כולא האי לאתחדשא על ידא דמשה". ורוב הדור הם "ערב רב".

ד. תלמידי הגר"א סברו שרבם הוא נשמת משה (והחסידים?) והמשכילים הם הערב רב.

ה. בדור האחרון הציונים נהפכו לערב רב והחרדים לדבר ה' הם בחינת משה.

ו. הפיכת "משה" לגואל האחרון, ולא משיח בן דוד.
אין תיקוני זוהר איז דא דער ״ איתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא״,
אין תלמוד בבלי איז דא דער לשון צו רב ספרא ״משה שפיר קאמרת״
דער חיד״א אין שם הגדולים , שרייבט אויף אר״י הק׳ ״ניצוץ משה״,
כהיום ווייסט יעדער חסיד אז זיין רבי איז נשמת משה ,
דאס איז אזא לשון המושאל , וואס תלמידים דרוקן זיך אויס, אויף זייערע רביים
אויב דער רבי אליינס האלט אויך אזוי , איז שוין צריך בדיקה , צו ער דארף נישט א רפואה ,
 

דעת הזוהר בענין ליתן מטתו בין צפון לדרום:​

מסכת ברכות (ה' ע"ב) נאמר: "כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוין ליה בנין ת"ח". רש"י, בפירושו על מקור זה, מסביר את כוונת הביטוי "צפון לדרום" כראשה ומרגלותיה של המיטה הפונים לכיוונים אלו. פירוש זה מתיישב עם דעתו של הרמב"ם, המופיעה בפרק ז' מהלכות בית הבחירה, הלכה ט', ועם דברי מרן בשולחן ערוך (סימן ר"מ, סעיף י"ז).

לעומת זאת, בזוהר (פרשת במדבר, דף קיח ע"ב) מופיע פירוש אחר. שם נאמר: "מאן דיהיב מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים". עוד נאמר שם: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, שמאלו דא הוא צפון וימינו דא הוא דרום, ורזא דא אוליפנא קודשא בריך הוא יהיב מטתיה בין צפון לדרום ואחידת להאי בן ודאי. ועל דא אית להו לבני נשא למיהב מטתייהו בין צפון לדרום. והכי אוליף לי אבא. דיהבין להו בנין דכרין. דהא איהו אתכוון כלפי מהימנותא שלימא עלאה, בשלימותא דכלא. לגבי קודשא בריך הוא דאיהו בין צפון לדרום, ולגבי כנסת ישראל דאנהירין בין צפון לדרום. ודאי יהוון ליה בנין דכרין".

מחלוקת המהרח"ו והגר"א

הרב חיים ויטאל, בשער המצוות (ד' ע"א), מסביר את כוונת הזוהר כך: על האדם לשכב כשגופו בין מזרח למערב, וידו הימנית פונה לצפון וידו השמאלית לדרום. לעומת זאת, המשנה ברורה מביא את דעת הגר"א, הסבור כי הזוהר למעשה מסכים עם דעת הגמרא.

דעת הרמד"ל

אמנם באמת דעת מגלה הזוהר הרמד"ל שאין נפק"מ כלל באיזה צד ישן, לשיטתו, הדברים שנאמרו הם רמזים, ואין להבינם כפשוטם. וכך נאמר בספר אור זרוע: ועיין ג'כ במה שאמרו הם ז"ל כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים. בכאן תראה בהיותם ז"ל מעלימין הנסתרות. תעלה על דעתך כי נותן מטתו בין צפון לדרום בין שני הצדדים האלו. יהיו לו בנים זכרים מאי איכפת לך צד זה [[1]]?. וגם אשר יש מפרשים (=רש"י) כי מפני ששכינה שורה בין מזרח למערב וכדי שלא ישמש מטתו לצד השכינה דברו ז'ל כדבר הזה. והמפרשים דבר זה לא ידעו מהו כוונתם. כי כבר אמרו ז"ל כל המשמש מטתו לשם מצוה שכינה שורה על מטתו שנאמ' וישכב עמה בלילה הוא. ודרשו ז"ל מלמד שראה שכינה על מטתו. ועל כן אין פירוש החכמים נכון בדבר זה. (השווה: "אוליפנא דחמא עמיה שכינתא" זוהר, ג, דף קיט ע"ב).

הם ז"ל רמזו בענינים כל הרוצה להיות לו בנים זכרים יתן מטתו בין צפון לדרום כלומר' יתן עצמו באמצעות בין החמימות ובין הקרירות. אם יהיה לו קרירות לבדו אין חמימות. ואם יהיה לו החמימות יהיה אץ ומוקצה להזריע בתחלה ואין לו בנים זכרים ונקרא חוטא על ידי חמימותו, ועל כן אמרו ז'ל ליתן מטתו בין צפון לדרום ויהיה לו בנים זכרים כי תמצא פאתי העולם אין קר בקרירות זולתי צפון, ואין חם בחמימות זולתי דרום וזהו רמזם ז'ל יתן מטתו בין צפון לדרום בין החמימות והקרירות ויהיה באמצעות שניהם, ואז יתעכב להזריע אחר האשה בשביל דרך זה ויהיו לו בנים זכרים. ע"כ.



כיו"ב רבנו יונה במסכת ברכות שם מבאר שהכוונה היא לתפילתו, שיתפלל שיהיו מוצלחים בתורה (כנגד המנורה שבדרום) ובפרנסה (כנגד השולחן שבצפון).
 
לעצט רעדאגירט:

דעת הזוהר בענין ליתן מטתו בין צפון לדרום:​

מסכת ברכות (ה' ע"ב) נאמר: "כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוין ליה בנין ת"ח". רש"י, בפירושו על מקור זה, מסביר את כוונת הביטוי "צפון לדרום" כראשה ומרגלותיה של המיטה הפונים לכיוונים אלו. פירוש זה מתיישב עם דעתו של הרמב"ם, המופיעה בפרק ז' מהלכות בית הבחירה, הלכה ט', ועם דברי מרן בשולחן ערוך (סימן ר"מ, סעיף י"ז).

לעומת זאת, בזוהר (פרשת במדבר, דף קיח ע"ב) מופיע פירוש אחר. שם נאמר: "מאן דיהיב מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים". עוד נאמר שם: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, שמאלו דא הוא צפון וימינו דא הוא דרום, ורזא דא אוליפנא קודשא בריך הוא יהיב מטתיה בין צפון לדרום ואחידת להאי בן ודאי. ועל דא אית להו לבני נשא למיהב מטתייהו בין צפון לדרום. והכי אוליף לי אבא. דיהבין להו בנין דכרין. דהא איהו אתכוון כלפי מהימנותא שלימא עלאה, בשלימותא דכלא. לגבי קודשא בריך הוא דאיהו בין צפון לדרום, ולגבי כנסת ישראל דאנהירין בין צפון לדרום. ודאי יהוון ליה בנין דכרין".

מחלוקת המהרח"ו והגר"א

הרב חיים ויטאל, בשער המצוות (ד' ע"א), מסביר את כוונת הזוהר כך: על האדם לשכב כשגופו בין מזרח למערב, וידו הימנית פונה לצפון וידו השמאלית לדרום. לעומת זאת, המשנה ברורה מביא את דעת הגר"א, הסבור כי הזוהר למעשה מסכים עם דעת הגמרא.

דעת הרמד"ל

אמנם באמת דעת מגלה הזוהר הרמד"ל שאין נפק"מ כלל באיזה צד ישן, לשיטתו, הדברים שנאמרו הם רמזים, ואין להבינם כפשוטם. וכך נאמר בספר אור זרוע: ועיין ג'כ במה שאמרו הם ז"ל כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים. בכאן תראה בהיותם ז"ל מעלימין הנסתרות. תעלה על דעתך כי נותן מטתו בין צפון לדרום בין שני הצדדים האלו. יהיו לו בנים זכרים מאי איכפת לך צד זה [[1]]?. וגם אשר יש מפרשים (=רש"י) כי מפני ששכינה שורה בין מזרח למערב וכדי שלא ישמש מטתו לצד השכינה דברו ז'ל כדבר הזה. והמפרשים דבר זה לא ידעו מהו כוונתם. כי כבר אמרו ז"ל כל המשמש מטתו לשם מצוה שכינה שורה על מטתו שנאמ' וישכב עמה בלילה הוא. ודרשו ז"ל מלמד שראה שכינה על מטתו. ועל כן אין פירוש החכמים נכון בדבר זה. (השווה: "אוליפנא דחמא עמיה שכינתא" זוהר, ג, דף קיט ע"ב).

הם ז"ל רמזו בענינים כל הרוצה להיות לו בנים זכרים יתן מטתו בין צפון לדרום כלומר' יתן עצמו באמצעות בין החמימות ובין הקרירות. אם יהיה לו קרירות לבדו אין חמימות. ואם יהיה לו החמימות יהיה אץ ומוקצה להזריע בתחלה ואין לו בנים זכרים ונקרא חוטא על ידי חמימותו, ועל כן אמרו ז'ל ליתן מטתו בין צפון לדרום ויהיה לו בנים זכרים כי תמצא פאתי העולם אין קר בקרירות זולתי צפון, ואין חם בחמימות זולתי דרום וזהו רמזם ז'ל יתן מטתו בין צפון לדרום בין החמימות והקרירות ויהיה באמצעות שניהם, ואז יתעכב להזריע אחר האשה בשביל דרך זה ויהיו לו בנים זכרים. ע"כ.



כיו"ב רבנו יונה במסכת ברכות שם מבאר שהכוונה היא לתפילתו, שיתפלל שיהיו מוצלחים בתורה (כנגד המנורה שבדרום) ובפרנסה (כנגד השולחן שבצפון).
לכאורה דברי מהרח״ו תמוהים , דמה לנו להרבות במחלוקת , ויש להבין דברי הזוהר ,דבא לפרש דברי הגמרא ,שמאלו תחת לראשי , היינו צפון שנקרא שמאל וימינו היינו דרום , כמו שבאמת הבין הגר״א דברי הזוהר , וכן מכריע במשנה ברורה , וכמדומה שאין מקפידין על זה בזמנינו .
 
'מנהג האושפיזין'

בזוהר פרשת אמור (ק"ג ע"ב):
"תא חזי, בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צלא דמהימנותא, שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, ואברהם וחמשה צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר רבי אבא, אברהם וחמשה צדיקייא, ודוד מלכא, שויין מדוריהון עמיה. הדא הוא דכתיב, בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב, ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב, (שמות לא) כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא, באנפין נהירין, באושפיזין אלין דשריין עמיה".


הרמד"ל בספרו נפש החכמה (סי' י"ז) חידש עניין האושפיזין - שבעת הרועים שבאים לסוכת כל יהודי כאורחים (בתלמוד, "אושפיז" פירושו מלון אורחים, ו"אכסנאי" הוא האורח). וכסדר שנהגו ע"פ נוסח הגר"א: "ולפי שהוא ארץ, וכשהאדם יושב בסוכה שבעה צדיקים יסודי עולם, הם אושפיזיו, שאחזו לחלקם השבעה ימים, והם אברהם יצחק ויעקב, יוסף, משה ואהרן, דוד. וכשהוא אוכל צריך להזמינם לסעודתו ועליהם הוא אמר, "בסוכות תשבו שבעת ימים". ע"כ. אך לפי המהרח"ו ומנהג החסידים והספרדים הסדר הוא יוסף קודם משה ואהרן.
 
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
'מנהג האושפיזין'

בזוהר פרשת אמור (ק"ג ע"ב):
"תא חזי, בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צלא דמהימנותא, שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, ואברהם וחמשה צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר רבי אבא, אברהם וחמשה צדיקייא, ודוד מלכא, שויין מדוריהון עמיה. הדא הוא דכתיב, בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב, ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב, (שמות לא) כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא, באנפין נהירין, באושפיזין אלין דשריין עמיה".


הרמד"ל בספרו נפש החכמה (סי' י"ז) חידש עניין האושפיזין - שבעת הרועים שבאים לסוכת כל יהודי כאורחים (בתלמוד, "אושפיז" פירושו מלון אורחים, ו"אכסנאי" הוא האורח). וכסדר שנהגו ע"פ נוסח הגר"א: "ולפי שהוא ארץ, וכשהאדם יושב בסוכה שבעה צדיקים יסודי עולם, הם אושפיזיו, שאחזו לחלקם השבעה ימים, והם אברהם יצחק ויעקב, יוסף, משה ואהרן, דוד. וכשהוא אוכל צריך להזמינם לסעודתו ועליהם הוא אמר, "בסוכות תשבו שבעת ימים". ע"כ. אך לפי המהרח"ו ומנהג החסידים והספרדים הסדר הוא יוסף קודם משה ואהרן.
אין די גמרא סוכה, זאגט ער בשם רבי שמעון חסידא ארבעה חרשים, וואס יחזקאל דערמאנט, מיינט עס צוויי משיח׳ס פון דוד און יוסף, אליהו, און שם בן נח,
די שבעה רועים, וואס מיכה רעפערט צוזיי, זענען אדם, שת, משותלח, אברהם, יעקב, משה, און דוד אינדערמיט,
שפעטער די מקובלים,האבן עס גיוואלט מער יידיש מאכן,האבן זיי גיטוישט, אויף די נעמען פון די אושפיזין, וואס איז היינט באקאנט.
און אזוי ווי דער אריגינאל מקור איז אין די סוכה מסכת , האט מען די אושפיזין אריינגישטעלט אין די סוכה, איז דען דא א שענערע נוי סוכה?
 
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
אין די גמרא סוכה,זאגט ער בשם רבי שמעון חסידא
ארבעה חרשים,וואס יחזקאל דערמאנט,מיינט עס
צוויי משיח׳ס פון דוד און יוסף,אליהו,און שם בן נח,
די שבעה רועים,וואס מיכה רעפערט צוזיי,זענען אדם,שת,משותלח,אברהם,יעקב, משה, און דוד אינדערמיט ,
שפעטער די מקובלים,האבן עס גיוואלט מער יידיש
מאכן,האבן זיי גיטוישט,אויף די נעמען פון די אושפיזין,וואס איז היינט באקאנט.
און אזוי ווי דער אריגינאל מקור איז אין די סוכה מסכת , האט מען די אושפיזין אריינגישטעלט אין די סוכה, איז דען דא א שענערע נוי סוכה?
הרב ריבי שליט"א

דו ביסט להבדיל וי דער גוי שבת פון דעם פאָרום דאָ. שאָד אַז דער אָרט איז נישט פּאַסיק פֿאַר דיר. מירהאבן ליב די תורה און די חכמים זייער שטאַרק. אָבער די אמת איז טייערער ווי אַלץ...
 
הרב ריבי שליט"א

דו ביסט להבדיל וי דער גוי שבת פון דעם פאָרום דאָ. שאָד אַז דער אָרט איז נישט פּאַסיק פֿאַר דיר. מירהאבן ליב די תורה און די חכמים זייער שטאַרק. אָבער די אמת איז טייערער ווי אַלץ...
יא , אין אבות זאגט ער ״אמת קנה ואל תמכור״
דאכט זיך דיר, אז דו האסט אפגיקויפט דעם אמת,
דער אמת איז, אז דער אמת איז פלואיד, קיינער האט עהם נישט אינגאנצן, ווי האט דער שיניעווער רבי גיזאגט, אז ער זעהט א גאנצן בארג שקר נאר א קורטוב אמת, איז עס מגין אויף דעם בארג וכל הסמוך לו, לכאורה, ביסטו פון דעם אנדערן חדר, וואס אפילו א בארג פון אמת, ווערט נדחה פאר א ניצוץ פון שקר אשרי חלקך בחיים.
 
הרב רבי שליט"א

איך ברענג שוואַרץ-ווײַסע באַווײַזן אַז די אושפּיזין איז אַן ערפינדונג פֿון משה ליאון.

און דו פֿאַרשמירצסט אונדז מיט אַ גמרא אין סוכה וואָס געהערט נישט דאָ. זאָרג נישט, איך וועל אויך אײַנלאַדן די אושפּיזין צו סוכות. צי זיי קומען צי נישט איז משה ליאון'ס פּראָבלעם.
 
הרב רבי שליט"א

איך ברענג שוואַרץ-ווײַסע באַווײַזן אַז די אושפּיזין איז אַן ערפינדונג פֿון משה ליאון.

און דו פֿאַרשמירצסט אונדז מיט אַ גמרא אין סוכה וואָס געהערט נישט דאָ. זאָרג נישט, איך וועל אויך אײַנלאַדן די אושפּיזין צו סוכות. צי זיי קומען צי נישט איז משה ליאון'ס פּראָבלעם.
גראדע בין איך מסכים מיט דיר, אז דער ענין פון אושפיזין אין די סוכה, איז נולד גיווארן אין די דורות האחרונים , עס מוז נישט זיין אז דער ערפינדער איז רבי משה דיליאון, ווייל עס שטייט אין זוהר, און עס איז א פשיטא, אז ער אליינס האט נישט גיהאט די ליטערארישער קראפט צושרייבן א זוהר, נאר עס איז גיוועהן א גרופע בעלי מחשבה און טיף דענקער וואס האבן עס געשריבן מיט אן עקסטאז פון קדושה און העכערקייט , און רבי משה איז גיוועהן זייער פאבלישער, אבער עס איז מסתבר אז די רעיון פון די אושפיזין, קומט דוקא יא, פון די גמרא אין סוכה וואס דערמאנט שבעה רועים,און די הייליגע חבריא האט עס אדאפטעט , ויש לומר אז עס איז דא א ניצוץ אמת אין דעם, מקור מים חיים
 
ווייל די מבינים און חוקרים זאגן אז מען פארגלייכט דעם זוהר מיט די ספרים וואס רבי משה דיליאון האט געשריבן , איז עס א הבדל בין יום ללילה
זיינס שלאפט, און דער זוהר לעבט מיט א חיות און שלהבת יה. עס איז דא שטיקער זוהר, וואס דער אש לוהט וואס תוספות ערוועהנט, אין חגיגה,איז מוחש בחוש, ווי עס קאכט זיך, און שוועבט זיך, אין הויכע רוימען ממש ווי ער איז אנדער די אינפלוענס פון א מאשרום פארטי , ביי רבי משה איז אלעס פארשלאפן, און שאבלאניש געשטימט.
 
דער זוהר זאגט אז רבי אבא האט דאס באנייט די עניין פון אושפיזין. און דאס איז א גאנצע ליגן. אויב די מקובלים וואלטן געוואוסט אז רבי משה ליאון האט דאס באנייט אין זיין פאנטאזיע, וואלטן זיי זיך נישט דערמיט באשעפטיגט.
 
איז אינטערעסאנט אז מען דערציילט אויף געוויסע רבי׳ס, אז זיי האבן גיהאט עפעס א הרגשה, אז די אושפיזין קומען צו זיי, איז משמע, אז עס איז אהנגיקומען אין הימעל, און מען שיקט זיי אין די סוכה.
 
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
איז אינטערעסאנט אז מען דערציילט אויף געוויסע רבי׳ס, אז זיי האבן גיהאט עפעס א הרגשה, אז די אושפיזין קומען צו זיי, איז משמע, אז עס איז אהנגיקומען אין הימעל, און מען שיקט זיי אין די סוכה.
די פראגע איז, האבן די רבי'ס וואָס האָבן געלעבט פֿאַר משה לעאָן האבן אויך דאָס געפילט? צי האָבן זיי ערשט אָנגעהויבן קומען נאָכדעם וואָס משה לעאָן האָט זיי איינגעלאַדן?
 
ווייל די מבינים און חוקרים זאגן אז מען פארגלייכט דעם זוהר מיט די ספרים וואס רבי משה דיליאון האט געשריבן , איז עס א הבדל בין יום ללילה
זיינס שלאפט, און דער זוהר לעבט מיט א חיות און שלהבת יה. עס איז דא שטיקער זוהר, וואס דער אש לוהט וואס תוספות ערוועהנט, אין חגיגה,איז מוחש בחוש, ווי עס קאכט זיך, און שוועבט זיך, אין הויכע רוימען ממש ווי ער איז אנדער די אינפלוענס פון א מאשרום פארטי , ביי רבי משה איז אלעס פארשלאפן, און שאבלאניש געשטימט.
החוקר הגדול גרשום שלום האט נישט אזוי געהאלטן און אזוי אויך זיינע תלמידים. יהודה ליבס איז א גרויסע בעל דמיון און איז בכלל נישט דער בר הכי זיך צו קריגן מיט זיי.
 
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
החוקר הגדול גרשום שלום האט נישט אזוי געהאלטן און אזוי אויך זיינע תלמידים. יהודה ליבס איז א גרויסע בעל דמיון און איז בכלל נישט דער בר הכי זיך צו קריגן מיט זיי.
מיר איז נוטה צוזאגן הלכה כבתראי, ספעציעל אז מען פלעגט צו זאגן און לערנען דעם זוהר, און עס האט גיטאטשט עמאציאנעלע סטרונעס, מיט א ספאנטאניש ווייברעישן, און לערנדיג די ספרים פון רבי משה פיהלט עס נישט מער ווי לייענען די חקירה פון גרשום שלום וחביריו, וואס זענען א גוטע סגולה פאר א תרדימה תנומה יעופפנו, טריקענע זאצן און מעלאנכאלישע דמיונ׳ישע פאבריקאציעס, עס איז נישט מעורר ישנים און רעדט נישט צו די נשמה.
טריי איט יו וויל עקספיריענס איט.
 
  • לייק
רעאקציעס: Yesh
Back
Top