ווער האט געשריבן דעם זוהר הק'

[ריבי]

אַ געוויסער רב א עם הארץ האָט געפֿרעגט פֿאַרוואָס שטייט געשריבן "וְהָיָה כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" דאָך, "וְהָיָה" איז אַן אויסדרוק פֿון שמחה, און וואָס האָט שמחה צו טאָן מיט מלחמה?

איינער פֿונעם עולם האָט געענטפֿערט: עס שטייט ניט געשריבן "וְהָיָה", נאָר בלויז "כִּי תֵצֵא".

דער רב האָט זיך ניט ניט דערשראָקן און האָט געענטפֿערט: דאָס איז אַ שיינער תירוץ . אָבער עס איז דאָ אַן אַנטפֿער וואָס איז טיפֿער, פֿאַרוואָס עס שטייט "וְהָיָה", און ער האָט אָנגעהויבן צו פּלפּלען אין דער לענג...

בשלמא משה ליאון לא זכר לשון הכתוב, אך מה אשמה נפל על רבי יצחק ורבי חזקיה ורבי ייסא...

Click to shrink...

כעין ווי די תורה ,זאגט די וועלט צו פארענטפערן דע
געוואלדיג קושיא פארוואס שטייט ׳וכרות׳ מיט א גרויסע חית ,זאגט איהם איינער,עס שטייט דאך נישט,
זאגט ער צוריק,יא,דאס איז איין תירוץ ,נאך א תירוץ
ח אקעגן די שמונה ימי מילה .

 

[וחי בהם]

פרשת חיי שרה

מקורם של דברים אלו הוא בספר "שמושא רבא", כפי שהביא הרמד"ל עצמו בספר המלכות (ל"ז א): "ושי"ן בשלש ראשין כמו דמפרש בשמושא רבא שי"ן דימינא דתלתא ראשין שי"ן דשמאלא ארבעה ראשין, וכו'". וכן, חלק ניכר מהלכות תפילין המופיעות בזוהר, העוסקות בתפרים, קשרים וגידים, מקורן משם.​	מדרש הנעלם, פרשת חיי שרה (ק"ל ע"ב), בשם רשב"י: "ושנינו, יש בו סודות עליונים ודוגמתם, ויש בו שלוש מרכבות, דוגמת העליונים הקדושים ארבע פרשיות שולט על ארבע. ועל כן סוד השי"ן של שלושה כתרים, ושי"ן של ארבעה כתרים".​	א. 'סודות התפילין' ו'סוד השי"ן'​
לשון זו היא מלשון חכמי ימי הביניים, שקראו לנפש החיה בשם "כוח התנועה", ולנפש הצומחת בשם "כוח הגוף". כגון בפירוש המשניות לרמב"ם, מסכת אהלות (פרק ב'): "בעלי החיים כאשר לא היה 'כח התנועה' מפעיל ומשפיע לכל האיברים".​	מדרש הנעלם, פרשת חיי שרה (קכ"א ע"א): "תא שמע, כיון שהגוף נבנה ועומד בקיומו, מאי כתיב: 'וישלחו את רבקה אחותם וגו''. מאי 'ואת מינקתה', זה 'כוח התנועה'. רבי יצחק אמר: זה 'כוח הגוף'".​	ב. 'כח התנועה' ו'כח הגוף'​

זו היא קושיית הרמב"ן (בראשית כ"ג ,ט) על פירוש רש"י, וז"ל: "מערת המכפלה" - לשון רש"י בית ועליה על גביו דבר אחר שכפולה בזוגות (עירובין נג). ואיננו נכון כי הכתוב אמר שדה עפרון אשר במכפלה (להלן פסוק יז), והנה הוא שם המקום אשר בו השדה.​	בזוהר פרשת חיי שרה (קכ"ח ע"ב): "ר"א שאל את רבי שמעון אביו. אמר, המערה הזו אינה כפולה, שהרי כתוב מערת המכפלה, ואחר כך הכתוב קרא לה מערת שדה המכפלה. מכפלה הוא קרא לשדה".​	א. מערת ושדה המכפלה​
כל זה מפירוש רש"י, שפירש (בראשית כ"א, י"ד), "ותלך ותתע" – חזרה לגלולי בית אביה. וכאן פירש קטורה: "זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטורת". (החלק השני נמצא גם במדרש רבה).​	בזוהר פרשת חיי שרה (קל"ג ע"ב): "ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. קטורה זו היא הגר. שהרי שנינו, אחר שנפרדה הגר מאברהם וטעתה אחר גלולי אביה, אחר כך נקשרה למעשים כשרים, ומשום כך השתנה שמה ונקראה קטורה במעשים כשרים, ושלח אברהם ולקח אותה לאשה".​	ג. קטורה זו הגר​

זהו ביטוי שלא היה בזמן חז"ל, ורק בתקופת סוף הגאונים וראשוני ספרד שהושפעו מהשפה הערבית (מהמילה הערבית "וג'ה") מצאנו כן לרוב.​

במדרש הנעלם: פרשת חיי שרה קכ"ד, א. בפרשת תולדות דף ק"מ ע"ב. וכן בזוהר: בראשית י"ב ע"ב, כ"ג, א, כי תצא ע"ב. ובאדרא ועוד. הביטוי "על כל פנים" ​

ד. ביטוי "על כל פנים"​

'הברייתא הראשונה' הנזכרת כאן היא למעשה דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ח ה"ב): "העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת" וכו'. ואילו דברי רשב"י, כביכול, הם השגת הראב"ד על הרמב"ם שם: "העוה"ב אין בו גוף. אמר אברהם דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד, אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב, ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל". מכאן יובן מאמר הזוהר שרשב"י החזיר עטרה ליושנה.​

מדרש הנעלם, פרשת חיי שרה (ק""ל ע"ב) "רבי אבא הזקן קם על רגליו ואמר: 'מנוחה ושלום עצמות יהיו לך, רבי שמעון, שהחזרת עטרה לישנה. ששנינו בבריתא הראשונה, שכיון שהנשמה היא בשלמותה במקום עליון, לא שבה לגוף, אלא נבראות ממנה נשמות אחרות שיוצאות ממנה, והיא נשארת בקיום, עד שבא רבי שמעון בן יוחאי ודרש: ומה אם בעולם הזה שהוא הבל, והגוף שהוא טיפה סרוחה, נכנסת בו אותה הנשמה לעתיד לבוא שיצטרפו כולם ויהיה הגוף מבחר בקיום ותשלום יותר, אינו דין להיכנס אותה הנשמה בו בכל התשלומים והעילויים שבה?'".​

ה. 'תחיית המתים': השגת הראב"ד על הרמב"ם​

 

[וחי בהם]

פרשת תולדות

הביטוי "הכוח המתעורר" מופיע ב"שמונה פרקים לרמב"ם" (פרק א): "ו'החלק המתעורר' – הוא הכח אשר בו ישתוקק האדם לדבר מה, או ימאסהו. ומזה הכח יבואו פעולות הבקשה והבריחה, ובחירת דבר מה או ההתרחקות ממנו, והכעס וההתרצות, אמנם הם וכוחותיהם כלים לזה 'הכח המתעורר'".​	מדרש הנעלם, פרשת תולדות (קל"ז ע"ב): "אמר רבי יוסי: 'אבל אינן בכוח לעשות רע ולהתעורר ליצר הרע כמתחילה', משמע דכתיב שם הגדולה לאה שלאה מכוחה ומרושעתה, ושם הקטנה רחל שאין בה 'כוח המתעורר', כמא דאת אמר (ישעיה נג) 'וכרחל לפני גוזזיה נאלמה'".​	א. 'הכח המתעורר'​
מקור הדברים הוא ברמב"ן, "שער הגמול": "והנה יאמין באמת שתחיית המתים שהיא עיקר מעיקרי התורה הכוונה בו שתשוב הנפש לגוף ברצון הבורא יתברך... ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לעשר ספירות".​	מדרש הנעלם, פרשת תולדות (קכ"א ע"א): "אמר רבי אחא: 'אותה הנשמה (בו בכל התשלומין והעילויין שבה) ממש ואותו הגוף ממש עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בקיומן לעתיד לבוא, אבל שניהם יהיו שלמים בתשלום הדעת להשיג מה שלא השיגו בעולם הזה'".​	ב. נשמה וגוף והשגת הדעת לעתיד לבא​
מקורו של רעיון זה הוא ברמב"ם בהלכות תשובה (פ"ח ה"ב): "ומהו זה שאמרו נהנין מזיו השכינה? שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל".​	מדרש הנעלם, תולדות (קל"ה ע"ד): "אבל הצדיקים שזכו ניזונים עד שישיגו השגה שלימה. ואין אכילה ושתיה אלא זו וזו היא הסעודה והאכילה".​	ג. 'הנאה מזיו השכינה'​
על פי הרמב"ם, בהלכות יסודי התורה (פרק ב', הלכה ג'): "שהמלאכים אינם גוף וגויה".​	מדרש הנעלם פרשת תולדות (ק"מ ע"ב) "לית גופא למלאכים".​	ד. 'אין גוף למלאכים'​
על פי דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (סוף פרק תשיעי): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג."​	מדרש הנעלם, פרשת תולדות (ק"מ ע"ב) "למה אתא פרשתא דא? אלא לאחזאה לבני עלמא דאף על גב דההיא שלימותא ליהוי בארעא, ארחה וטבעה דעלמא לא אשתני".​	ו. ימות המשיח: 'עולם כמנהגו נוהג'​

מקורו במדרש רבה (תולדות פרשה ס"ג): "והלוא כבר נאמר: מפדן ארם, מה תלמוד לומר ארמי, בת בתואל הארמי, מה תלמוד לומר אחות לבן הארמי, אלא בא ללמדך אביה רמאי ואחיה רמאי ואף אנשי מקומה כן, והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם למה היא דומה, לשושנה בין החוחים". עכ"ל. אך הזוהר משתמש במילותיו של רש"י: "וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם? אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם". אח"כ הזוהר גם מצטט מהמדרש רבה: "אמר רבי יצחק, אף על גב שכל זה עשתה, לא ידענו האם מעשיה כשרים או לא. אלא בא ראה, כתוב "כשושנה בין החוחים"..".​	בזוהר פרשת תולדות (קל"ו ע"ב): "בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי'. מה אכפת לנו כל זה, שהרי כבר נאמר: "ובתואל ילד את רבקה וגו"? וכעת אמר "בת בתואל הארמי", ואחר כך "מפדן ארם", ואחר כך "אחות לבן הארמי"? אלא, פירשוה, שהייתה בין רשעים, והיא לא עשתה כמעשיהם. שהייתה בת בתואל, ומפדן ארם, ואחות לבן, וכולם היו רשעים להרע, והיא העלתה מעשים כשרים ולא עשתה כמעשיהם".​	ז. רבקה הצדקת בין הרשעים​
עניין זה צוטט בשונה מהמקור במדרש רבה (וישלח, פרשה ע"ט), הכותב: אמר ריש לקיש ויקרא לו אל אלהי ישראל, אמר (יעקב) אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. המהרח"ו כתב שזו טעות סופר. אלא שכנראה העתיק הרמד"ל מרבו בעל האוצר הכבוד (ברכות י"ח ע"א), וזה לשונו: "ובבראשית רבה אמרו עוד לבאר הסוד, אמר הקדוש ברוך הוא: "אני אלוה בעליונים ואתה אלוה בתחתונים".​	בזוהר פרשת תולדות (קל"ח ע"א): "באתר אחרא מה כתיב, (בראשית לג) ויקרא לו אל אלהי ישראל, קודשא בריך הוא קרא ליה ליעקב אל. אמר ליה, אנא אלהא בעלאי ואנת אלהא בתתאי".​	ח. יעקב "אל" בתחתונים​

"והרי פרשוה" - האבן עזרא, בראשית כ"ז, י"ט, שכותב: "ויש אומרים: חלילה לכזב הנביא, רק הוא כן. "אנוכי" – מי שאנוכי, ו'עשו בכורך' ".​

בזוהר (קס"ז ע"ב): "אנכי עשו בכרך. וכי יפה הוא לצדיק כיעקב להחליף שמו בשם טמאה? אלא אנכי, פוסק טעם, ואומר אנכי מי שאני, אבל עשו בכרך, והרי פרשוה".​

ט. אנכי עשו בכורך​

 

[וחי בהם]

אנייע ספר אוף קדמות הזוהר

https://academic.oup.com/book/60780?login=false

 

[וחי בהם]

בר אשר, וועלכער איז געווען באטראכט אלס איינער פון די עקספערטן אין קבלה כתבי יד, האט געפונען א וויכטיגן כתב יד (מינכן 47) וואס האט געלייגט די יסודות פארן באקומען דעם זוהר, דאס מאל אין נאמען פונעם רמב"ן, פון משה די ליאון.

 

[אפענער]

אנייע ספר אוף קדמות הזוהר

https://academic.oup.com/book/60780?login=false

The book examines the intellectual journey of Moses de León of Guadalajara, known as the "Light of the West" and the considered author of the Book of Zohar, the greatest literary achievement of medieval Kabbalah. The book reaches bold conclusions about the process of the flowering of Kabbalah in medieval Castile, based on intensive research of de León's unpublished major work - the "Untitled Treatise" - and a wealth of fragmentary texts that have survived only in manuscripts and have escaped scholarly attention. The book focuses on de León's regime of pious life, his discourse on gender, his understanding of the Hebrew language, his characteristic speculations, his relations with his contemporaries, such as Joseph Jikatya of Medinaceli, and his connections with both Christians and Muslims. The book also explores various contexts for understanding de León’s creativity and absorption, including those of Alfonsin Castile, where innovation in ancient linguistic theories seemingly coincided with an imperial project of cultural annexation, and Renaissance Italy, where Christian apologists preserved Kabbalistic writings that would otherwise have been lost. Critical discoveries provide unprecedented access to the enigmatic intellectual history of the Zohar and its worlds. The study connects de León’s large body of Hebrew writings with the canonical Zohar, tracing their parallel paths of growth. It also clearly reveals the reciprocal nature of the two corpora at the heart of Castilian Kabbalah—among the most magnificent fruits of Jewish thought.

Chapter 1

The chapter presents a novel approach to the development of Moses de León’s thought, based on the existing evidence for the author’s “nameless work.” The chapter distinguishes this work, which presents new manuscript evidence, as de León's first comprehensive effort to disseminate the acceptance of the Sefirot and as the first of his works to confirm his involvement with the Zohar project. The chapter argues that the text helps scholars glimpse a fleeting moment in the emergence of a major field in religious intellectual history and deserves the status of an interpretive privilege for studying de León's unique train of thought, the development of Kabbalistic thought in medieval Castile, and the birth of the Zohar. In addition, the chapter examines the text's intended audience, its author and patronage by the court of Sancho IV, its sources, its presumed thirteen-part structure, its extensive correspondences with the Zohar, and its reception.

Chapter B

This chapter argues that de León originally saw Kabbalah as a Teshuvah-Piatist movement in medieval Judaism. He describes the unique program of repentance promoted by the "Nameless Treatise," outlines its practical guidelines, its connection to Kabbalistic theology, and establishes its historical precedence as the earliest regimen of life in Kabbalistic history (predating by several centuries the earliest known examples of such discourse). The material illustrates de Leon's expectation that contemplation of the Divine would lead to a life of reverence, and his ambitious projection of Kabbalistic speculation into the social realm. For de Leon, repentance was not just a path for individuals; he envisioned an organized community under his regime, competing with those of the mendicant orders then flourishing in Spain at the time of the text's composition.

Click to shrink...

אין אידיש:

דאס בוך באטראכט די גייסטיגע אנטוויקלונג פון רבי משה די ליאון פון גוואדאלאהארע, באקאנט אלס דער "ליכט פונעם מערב" (מאור המערב) און דער וואס ווערט פארעכנט אלס דער מחבר פונעם ספר הזוהר, וואס איז די גרעסטע ליטערארישע שאפונג פון קבלה אין די מיטלאלטערליכע צייטן. דאס בוך קומט צו גאר שטארקע אויספירן איבער דעם פראצעס פון וויאזוי קבלה האט אויפגעבליהט אין די מיטלאלטערליכע קאסטיליע. דאס איז געבויט אויף טיפע פארשונגען פון די ליאון'ס גרויסע ווערק וואס איז קיינמאל נישט געדרוקט געווארן – דער "חיבור אן א נאמען" – און אויך א רייכע זאמלונג פון טעקסטן וואס זענען נאר געבליבן שטיקלעכווייז אין כתב יד, און זענען ביז היינט אויסגעמיטן געווארן פון די אויגן פון די פארשער.

דאס בוך פארלייגט זיך אויף די ליאון'ס סדר פון א לעבן פון פרישות, זיינע דיבורים איבער 'מין' (זכר ונקבה), זיין פארשטאנד אין לשון קודש, זיינע אייגנארטיגע טיפע מחשבות, זיינע באציאונגען מיט אנדערע גרויסע לייט פון זיין צייט, ווי למשל רבי יוסף ג'יקאטיליא פון מעדינאסעלי, און זיינע פארבינדונגען סיי מיט קריסטן און סיי מיט מוסולמענער.

דאס בוך פארשט אויך אויס פארשידענע אופנים וויזוי צו פארשטיין די ליאון'ס חידושים און די השפעות וואס ער האט אריינגענומען. דאס רעכנט אריין די צייטן פון "אלפאנסין קאסטיליע," וואו חידושים אין אלטע טעאריעס פון שפראך זענען לכאורה געגאנגען האנט אין האנט מיט א פלאן פון די קעניגרייך איינצושלינגען אנדערע קולטורן; און אויך די "רענעסאנס" צייטן אין איטאליע, וואו קריסטליכע פארטיידיגער האבן אפגעהיט קבלה שריפטן וואס וואלטן אנאנדערש פארלוירן געגאנגען.

די וויכטיגע נייע אנטדעקונגען געבן א צוטריט וואס מ'האט נאך קיינמאל נישט געהאט צו די פארשטעלטע גייסטיגע היסטאריע פונעם זוהר און אירע וועלטן. די שטודיע פארבינדט די ליאון'ס גרויסע זאמלונג פון שריפטן אויף לשון קודש מיטן אנגענומענעם ספר הזוהר, און ווייזט נאך ווי זיי האבן זיך ביידע אנטוויקלט אין דער זעלבער צייט. עס דעקט אויך קלאר אויף וויזוי די צוויי זאמלונגען פון שריפטן, וואס זענען אינעם הארץ פון קבלה אין קאסטיליע, האבן משפיע געווען איינס אויפ'ן צווייטן און פארקערט – זייענדיג פון די שענסטע פירות פון אידישע מחשבה.

קאפיטל 1​

דער קאפיטל שטעלט פאר א פרישן צוגאנג צו די אנטוויקלונג פון רבי משה די ליאון'ס געדאנק-גאנג, געבויט אויף די באווייזן וואס עקזיסטירן שוין איבער דעם מחבר'ס "חיבור אן א נאמען". דער קאפיטל צייכנט אן די ווערק (וואס ברענגט פרישע באווייזן פון כתב יד) אלס די ליאון'ס ערשטע פולקומע פרווו צו פארשפרייטן דאס אננעמען פון די ספירות, און אלס די ערשטע פון זיינע ווערק וואס באשטעטיגט אז ער איז געווען פארמישט אינעם "זוהר פראיעקט".

דער קאפיטל טענה'ט אז דער טעקסט העלפט פארשער צו כאפן א בליק אויף א שנעל-פארבייגייענדע מינוט אין די אנטשטייאונג פון א הויפט-געביט אין רעליגיעזע-גייסטיגע היסטאריע, און אז עס פארדינט דעם סטאטוס פון א הויפט-שליסל צו פארשטיין די ליאון'ס אייגנארטיגן געדאנק-גאנג, די אנטוויקלונג פון קבלה-מחשבה אין מיטלאלטערליכע קאסטיליע, און די געבורט פונעם זוהר.

דערצו, באטראכט דער קאפיטל פאר וועמען דער טעקסט איז געווען געצילט, דעם מחבר און די שטיצע פונעם הויף פון קעניג סאנטשא דער פערטער, די מקורות פונעם טעקסט, די סטרוקטור פון דרייצן חלקים (ווי מ'נעמט אן), די פילע פארבינדונגען דערפון צום זוהר, און וויזוי עס איז אויפגענומען געווארן.

קאפיטל ב​

דער קאפיטל טענה'ט אז די ליאון האט אריגינעל אנגעקוקט קבלה אלס א "תשובה-פרישות" באוועגונג אין אידישקייט פון די מיטל-אלטער. ער באשרייבט די אייגנארטיגע תשובה-פראגראם וואס ווערט געברענגט אינעם "חיבור אן א נאמען," צייכנט אונטער די פראקטישע אנווייזונגען, איר פארבינדונג צו די יסודות פון קבלה, און שטעלט אוועק אז דאס איז היסטאריש געווען די פריסטע סדר-הנהגה פאר'ן לעבן אין די היסטאריע פון קבלה (וואס קומט אויס עטליכע הונדערט יאר פריער ווי די פריסטע באקאנטע ביישפילן פון אזעלכע סארט רייד).

דער מאטריאל ווייזט די ליאון'ס ערווארטונג אז דאס אריינטראכטן אין אלוקות וועט ברענגען צו א לעבן פון יראת שמים, און זיין גרויסצוגיגן פלאן אריינצוברענגען די קבלה'דיגע מחשבות אינעם געזעלשאפטליכן לעבן. פאר די ליאון איז תשובה נישט נאר געווען א וועג פאר יחידים; ער האט זיך פארגעשטעלט אן ארגאניזירטע קהילה אונטער זיין הנהגה, וואס זאל קאנקורירן מיט די קריסטליכע "בעטלער-גרופעס" (mendicant orders) וואס האבן דעמאלטס געבליהט אין שפאניע ווען דער טעקסט איז געשריבן געווארן.

 

[ריבי]

דער בוך זעהט אויס קומט מאכען רבי משה דיליאון
די סענטער פון די חברה מקובלים אין זיין צייט אבער
ער לייגט נישט צו קלאהרקייט צו דער פארפאסער פון די ספרי זוהר בעצם , וואס בלייבט נישט קלאהר .

 

[אפענער]

דער בוך זעהט אויס קומט מאכען רבי משה דיליאון
די סענטער פון די חברה מקובלים אין זיין צייט אבער
ער לייגט נישט צו קלאהרקייט צו דער פארפאסער פון די ספרי זוהר בעצם , וואס בלייבט נישט קלאהר .

Click to shrink...

און דו האסט שוין מיינונגען נאך פארן ליינען